הימים הם אולי ימי המעבר משמש לגשם, אבל העונה היא ללא ספק עונת המחווה במוזיקה הישראלית. באוקטובר לבדו הועלו שלושה ערבים מקיפים שהפנו את הפנים אל העבר: אל "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, אל שיריה של חוה אלברשטיין, ואתמול, אל אהוד בנאי והפליטים. ביתרונות ובחסרונות של הטרנד הנוכחי צריך לדון בהזדמנות אחרת, שכן מן הראוי לבדוק למה כל כך דחוף לכולנו להשתחוות לעבר דווקא עכשיו. אבל עד אז, נסתפק בלומר שהמחווה שעשו אתמול בבארבי בתל אביב לאהוד והפליטים היתה פשוט מצוינת.
התנאי הראשון להצלחתו של ערב שכזה טמון לאו דווקא באמנים המשתתפים אלא באופן שבו ההפקה מספקת לאמנים הללו את התנאים להצליח. מבחינה זו, המחווה של אתמול אכן סיפקה את הסחורה. היא נוהלה ביד רמה על ידי בנו הנדלר, שהוא לא רק מוזיקאי מצוין בפני עצמו אלא גם אמן שמבין לעומקם הן את מבנה ההפקה שעליו ביסס יוסי אלפנט המנוח את אלבום הבכורה של הפליטים והן את דמותו האמנותית של אהוד בנאי. בזכות הבנה זו, הצליח הנדלר לתפור חליפות מדויקות לאמני הערב מהרגאיי של תומר יוסף ב"עבודה שחורה" ועד הסיומת המהדהדת של אביב גדג' עם "השדות האדומים" (מתוך אופרת הרוק "מאמי").
הלהקה היציבה שליוותה את המופע למשך כל הערב הצליחה ליצור רצף אורגני בין האמנים שהתחלפו ובכך למנוע מהערב להתפזר. לצידו של הנדלר בלטו עוזי פיינרמן וגידי רז בגיטרות שהשלימו אחת את השנייה וגם התכסחו ביניהן כשהיה צריך. בזכות הלהקה, נשמר כוחם של שירי "אהוד בנאי והפליטים" אלבום שהוא מופת של אוסף שירים שרירי, נטול פילרים ונפילות מתח. מי יודע, אולי בעקבות הערב ימצא לעצמו בנאי, שכיבד את המחווה בנוכחותו, להקת ליווי חדשה.
ההכנה הפנטסטית של הלהקה הפכה את ההתמודדות הקשה של האמנים עם שירים שכל אחד מהם הוא היסטוריה וסיפור בפני עצמו לקלה בהרבה. מוקי לא אכזב עם "זמנך עבר" והביא בו את ה-Pאנק של יוסלס איי.די, דן תורן שרד את "אמסטרדם" בזכות סולו סקסופון מצוין, קוואמי הבעיר את האש הפוליטית שילדי העובדים הזרים זקוקים לה בביצוע מבריק ל"ערבב את הטיח, אחמד", ירמי קפלן הפך את "ממשיך לנסוע" למסע ההתמודדות האישי שלו עם העשור החמישי לחייו ואברהם טל הוכיח שהוא מבצע הקאברים הטוב בישראל עם ביצוע מלא גרוב וחן ל"עגל הזהב".
ערב מחווה טוב הוא ערב שיש בו לפחות שלושה ביצועים כמו אלו שהוזכרו לעיל, ביצועים שלא משחזרים את השיר באופן מדויק אבל גם לא מתעלים מעליו (הרי, בכל זאת, להתעלות זה קשה כשמדובר באלבום שככל הנראה מגיע רק פעם אחת בחייה של מדינה). ערב מחווה מצוין, לעומת זאת, הוא ערב שיש בו גם ביצועים כמו זה של שי צברי שפעם ביצע את "נפרדנו כך" של אבנר גדסי ומאז חוזר רק לעתים רחוקות להזכיר שהוא בעצם דיקלה ממין זכר שניפק גרסה מצמררת ל"מלנכולי" והשאיר את הבארבי בהלם. גם מאור כהן נכנס ל"נופל מדמם" של יוסי אלפנט כמו שרק מאור כהן יכול להיכנס לדמות. אבל דווקא יונתי, הבקליינר ופועל הבמה הוותיק, הוציא את העיניים עם ביצוע מדויק וענק ל"פועל במה" (אלא מה?), עם הנסיעה הלילית בחברת שאול ויוסף השיכור, שנשמעה פתאום חדה וחותכת על רקע המציאות האפורה של החיים בתוך תעשיית המוזיקה הישראלית.
ערבי מחווה חוגגים בדרך כלל את הטוב, הנכון, ובעיקר את הנוסטלגי. זה לא דבר רע בהכרח, אבל גם פתח מסוכן להחלקה לכיוון הקיטש, צעד שאלבום חריף וכמעט קלסטרופובי כמו "אהוד בנאי והפליטים" לא היה סובל. לכן, הבחירה לסיים דווקא עם אביב גדג' ו"השדות האדומים", המספר על אותו שבט שבסופו של דבר תמיד בוחר בשכול ובמוות, היתה הצדעה אמיתית למורשת היחידה של אלבום הבכורה הישראלי הטוב בכל הזמנים.
ומהי המורשת הזו? לדבר. לדבר עכשיו ועל הכל. על ילדי העובדים הזרים, על הפחד מכישלון אישי, על תחושת הפליטות בארצך, על לופ האבדנות שמדינת ישראל היתה בו לפני 22 שנים, כשיצא האלבום, ולא הצליחה לצאת ממנו עד עכשיו. כשגדג' צעק את ה"היי-הופ!" של "השדות האדומים", הנורה שמזהה את רוח הזמן נדלקה וסימנה שאכן, יש דברים שלא משתנים: מדינת ישראל מכורה לאותם שדות אדומים ואילו השירים של אהוד בנאי והפליטים נותרו התיעוד החשוב והמרגש ביותר של אותה התמכרות. התמכרות שסביר להניח שתימשך גם עד לערב המחווה הבא.
