"בנייה" היא יצירתה האחרונה של הכוריאוגרפית, טניה ליטקה. היא הועלתה לראשונה ב-2007 בלונדון, ורצה באוסטרליה, ארה"ב ובאנגליה. הביקורות שיבחו את היצירה, שזכתה בשני פרסי הלפמן האוסטרלי (הפרס המקביל לטוני האמריקאי) עבור הכוריאוגרפיה הטובה ביותר והרקדן הטוב ביותר, וכן בשלושה פרסי המחול האוסטרלי.
באותה שנה, כשהיא בת 29, כמה ימים לפני שהיתה אמורה להתחיל את תפקידה כמנהלת האמנותית של להקת המחול של סידני, טניה ליטקה נהרגה בתאונת דרכים. ליטקה מעולם לא זכתה לראות את "בנייה" זוכה בפרסים הללו.
אמש עלתה יצירתה של ליטקה בישראל במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס. כשמה כן היא, "בנייה" הופכת את הרקדנים לחומרי גלם, למושא העבודה עצמו. הגוף האנושי מותך ונבנה מחדש, על ידי עזרים חיצוניים ופנימיים. המוזיקה, הסאונד והתפאורה מורכבים אף הם מכלי עבודה. קולות מקדחה וקולות אחרים חודרים לתוך האולם ומכניסים את הקהל לתוך תהליך היצירה.
גם החלל עצמו מעוצב כאתר בנייה, כשבתמונה הראשונה הקהל נחשף ל"חומר העבודה": שלושה רקדנים שעוטים על פניהם חיוך מוגזם, גופם נוקשה כקורות עץ. הגוף מתרכך ונפתח לתנועה בעזרת מברגה חשמלית שבה משתמש אחד הרקדנים. כל מפרק ומפרק מתקפל בצורה וירטואוזית ליצירת תמונה חדשה. לעיתים נדמה שנעשה ניסיון לבדוק עד כמה אפשר לשחק עם הגוף וליצור קומפוזיציות חדשות שבעזרתן נוצר הריקוד.
תנועות הרקדנים נקיות ומדויקות להפליא. השלושה מפגינים רמה וירטואוזית גבוהה ומרשימה - גופם נענה לדרישות הגבוהות ביותר של הכוריאוגרפיה כאשר הם מושכים את עצמם מעלה ומטיחים את גופם חזרה אל הרצפה. גם איכות התנועה משתנה במהלך היצירה מתנועות חדות, זוויתיות, מודדות את החלל, לתנועות רכות יותר ועגולות.
אתר הבנייה של ליטקה דומה יותר למעבדה בה היא חוקרת את הנושא, עוברת מתמונה לתמונה. רצף הדימויים רחב והתמונות עוקבות אחת אחרי השנייה כמו בסרט רץ ליצירה של בית עם שירותים, גינה, מקלחת ואפילו מלונה.
כשהתמה המרכזית עוברת מבניית בית לבניית מערכת יחסים, התנועה משתלטת. הסיפור נבנה לא על ידי תמונות קפואות על הבמה כי אם בתנועה זורמת בין הרקדן לשתי הפרטנריות שלו. לעיתים הריקוד סוער, ולעיתים שקט ומצומצם עד כדי דואט של כפות הידיים בלבד. דואט האצבעות הזה גורם לקהל לעזוב לרגע קט את אתר הבנייה, ולהתמקד באזור קטן אך מלא באמוציות, ברגשות וביכולת להביע סיפור שלם.
ליטקה תיבלה את יצירתה בהרבה הומור. מהפוזיציות המשעשעות בהם הציבה את רקדניה בדרך לבניית הבית ועד בקשה מקהל הצופים להשתתף במכירה פומבית של הבית כאשר הוא כבר גמור ומוכן (50 שקלים תמורת בית הפרברים האוסטרלי).
אבל החלק האחרון של היצירה מורכב ואפל מעט יותר. החיוכים שהיו נסוכים על פניהם של הרקדנים במשך רובה נעלמים. התנועות מסמלות מאבק בין הרקדנים, ובינם לבין עצמם, זאת לאחר שכבר הצליחו במשימת הבנייה של מערכת היחסים והבית המושלם. בתמונה האחרונה מוצגות שתי הרקדניות באופן מנוגד כאשר אחת מהן עומדת ללא תנועה וחוזרת להוות בסיס איתן ונוקשה. מסביבה בונה הרקדן כלוב/בית מפיסות עץ ואילו הרקדנית השנייה נעה בחופשיות וכאילו אוספת את כל התנועות שהיוו את ריקוד הבנייה שלה. מתחילים מאפס.