פיטר מרפי אוהב את הישראלים. הוא אוהב את מזג האוויר, הוא אוהב את הקהל שלו, הוא אוהב את האמנות הישראלית, במיוחד מחול, אם להיות ספציפיים. הוא כל כך אוהב את הישראלים, שהוא משווה אותם למדינה המזרח תיכונית שהוא אוהב באמת טורקיה. "גם אתם מדינה קטנה, חמה אבל מאד יצירתית וייחודית ביחס לשטח שלכם", הוא אומר. "חשבתי על זה בביקור האחרון שלי אצלכם. הייתי עם אשתי הכוריאוגרפית והלכנו לראות מחול בסוזן דלל. אמרנו כיף פה כמו בטורקיה".
אל תפספס
אני מבין שלא קראת עיתונים בימים האחרונים.
"תראה, אני לא עוסק בפוליטיקה, אבל כדאי לשים לב שבאופן מעניין טורקיה הייתה המדינה המוסלמית היחידה לאורך ההיסטוריה, שתמכה בכם. כדאי לשים לב לזה".
מעניין, אנחנו מדברים בקו פולין-ישראל על הטורקים. אם אני לא טועה, אתה נוסע לגרמניה משם. יצא לך ממש סיבוב אוהבי יהודים.
"נו טוב, אתם שונאים את כולם".
פיטר מרפי (52), סתם מתגרה בכם, כמו שעשה לקהל בעולם במשך כל הקריירה שלו. החל מהתקופה שלו כסולן להקת הפוסט-פאנק הגותית והמיתולוגית באוהאוס (מרפי, האחים קווין ודיוויד האסקינס ודניאל אש), שהביאה מאנגליה, מולדתם, את הבשורה האפלה והערפדית, ועד לקריירת הסולו הענפה שלו, מרפי עסוק בלהקרין מצבי רוח שלא תמיד יש לו קשר איתם. גם אם היה לו קשר איתם, הוא נופף להם לשלום ולא הסתכל אחורה. "העבודה שלי היא מאד שמחה יחסית", הוא אומר. "אני מוזיקאי שמנסה לגעת בכוכבים במובן המאד חיובי של המונח. יש בשירים שלי המון וריאציות על אהבה, חיפוש והקיום שלנו בעולם הזה".
אתה מבין שרוב המעריצים שלך רואים אותך אחרת לגמרי כתשובה אנושית לרגשות של דיכאון, אובדניות, פרנויה. כולם לובשים שחור בהופעות שלך.
"זה פשוט קשקוש. תן לי שיר אחד שלי שהוא מדכא".
"Stigmata Martyr ", שיר הצליבה של באוהאוס. אתה שר שם על חורים בראש.
"אז העולם היה שונה עבורי, אני לא עובד בעולם הזה מאז 1983. זו הייתה תקופה פוסט-פאנק שזה התאים לה, הייתי אז בחיפוש אחרי נשמה".
אל תפספס
אבל זה לא עזר. הדימוי שלך נותר כזה גם בקריירת הסולו. אתה מאוכזב מהפער?
"בטירוף. אבל ממשיכים לנסות להראות לקהל אחרת".
וזה עובד?
"לא. הם לא מקבלים את זה ואז אין באמת שום דבר שאני יכול לעשות, מלבד להמשיך לנסות ולשכנע. אני בהחלט מאוכזב מליהוק הדמות שלי. אני בהחלט לא מרגיש שאני בחור עגום וחשוך, להיפך. אני די מאושר וחייכן".
מרפי כמעט ומבקש סליחה מכל מעריצי באוהאוס על ניפוץ הדמות, שטופחה במסירות מאז שירים כמו "Bella Lugosi's Dead" ו"She's In Parties", כי הוא כבר לא שם למעלה מ-25 שנים, עם הפירוק הראשון של באוהאוס, בשנת 1983. גם כשהלהקה התאחדה לסיבוב הופעות מצליח בשנת 1998 ואפילו לאלבום מדובר כמו "Go Away White" בשנת 2008, הוא היה שם כי היה נחמד, לא יותר. "ניסינו לחיות את העבר בדרך מסוימת וזה עבד ונהנינו מזה", הוא מספר. "אבל היה ברור שלא רצינו לחזור ליחסים הישנים שלנו משנות ה-80 ולחברויות שלא היו שם. זה היה ברור שאנחנו יכולים ליצור ביחד, אבל פשוט לא רצינו. מה שאני עושה היום הוא הרבה יותר טוב מוזיקלית מכל התקופה של באוהאוס".
אחרי הפירוק הראשון הלהקה, האסקינסים ודיוויד אש הקימו את Love & Rockets. מה חשבת עליהם?
"ריחמתי עליהם. הרגשתי רע בשבילם שיש להם להיט אחד, `So Alive` ושאר המוזיקה שלהם לא הייתה ברמה הזו, אז היה להם קהל שהספיק לשיר אחד. צפיתי בהם עושים את אותן הטעויות שהם עשו בזמן שהם היו יחד איתי וזה היה עצוב, במיוחד בזמן שהם עברו ללוס אנג'לס, שזה כמו בית הקברות למוזיקאים. עכשיו זה מה שנקרא 'אנשים מתים מהלכים'".
בכל זאת, גם לבאוהאוס, לך ול- Love & Rockets קמו עשרות חקיינים בעשור האחרון.
"האלבום האחרון של באוהאוס וגם אלבום הסולו החדש שלי שייצא הם סוג של תשובה לניסיונות החיקוי האלו. שמעתי את הלהקות האלו, כמו אינטרפול למשל, אני שומע את ההשפעה וזה תמיד מחמיא לי. לא הייתי מרחיק לכת ונעשה שלילי בנוגע לזה. זה תמיד כיף שאנשים עושים מוזיקה ושמוזיקאים מצליחים לחיות מזה. מנקודת המבט הזו, אני מרגיש מצליח. אם אתה צודק ואני עדיין משפיע, זה נהדר ואני שמח שזה ככה".
מוזיקאים גם ידעו לפרגן לך, כמו טרנט רזנור מניין אינץ' ניילז.
"הוא בבסיס אדם שנותן חזרה ולכן זה כבוד גדול לעמוד לצידו ולבצע שיר שלו כמו Hurt`'. הכרתי אותו בשנת 1990, כשהוא היה בסדר, לא שתה ולא השתמש בסמים".
תחום שאתה אף פעם לא הצטיינת בו.
"יש לי את הרגישות שאומרת לי שזה לא טוב לי, ניסיתי את זה פעם אחת וזה היה הלקח שאני לא צריך לעשות את זה. מעולם לא היו לי התמכרויות קשות. אני פשוט לא רוצה למות, אני מאד שמח שאני חי וזה אף פעם לא היה אישיו, אפיל אם אני רוצה לעשן מריחואנה לפעמים, זה יכול להיות יותר מדי בשבילי, אז למה להגזים?"
אגב גיבורים שיודעים להעריץ, תמיד אהבת את דיוויד בואי. שמעת ממנו לאחרונה?
"הלוואי, אבל הוא ממש נעלם לי. אני מקווה שנהיה בקשר יום אחד ושנוכל לדבר מדי פעם. הוא מבוגר ממני, הוא ראה יותר ממני ואני ממש אשמח אם פעם הוא יזמין אותי לבית שלו כדי שנשוחח. לא להיות חבר שלו, רק לדבר על החיים".
עם התחזקות הרטרו אייטיז שהחל בסערה עם תחילת העשור, אלו אכן שנות הפריחה של מרפי, שבילה לא מעט זמן בחודשים האחרונים כחלק מסיבוב הפרידה של טרנט רזנור וניין אינץ' ניילז. כעת הוא התפנה לטור סולו במסגרתו הוא מגיע לשתי הופעות בתל אביב. אני הוא בהחלט מרגיש את התחושה האורגנית והחיה שיש בלהקה שלנו", הוא מספר. "יש לנו הרבה כוח מלודי ויש באלבום החדש הפקה מצוינת. האלבום הוא חזרה לדרך שבה אהבתי לעבוד, עם אלתורים, עם רעיונות שממציאים על המקום. זה כנראה אחד האלבומים הכי טובים שעשיתי, לפחות כמו `Deep`.
בהופעה מצפים ממך ללהיטים של באוהאוס.
"הם יראו אותי מנגן את החומרים שלי, מאלבומי הסולו שלי ויהיו שיר או שניים מהאלבום האחרון של באוהאוס, כי לא הופענו איתם ואני מרגיש שאני צריך לשיר את השירים האלו לקהל שמחכה. כן, יהיה מבחר של קלאסיקות של באוהאוס, אבל אני לעולם לא אשיר חלק מהשירים של ההרכב שאני לא מרגיש כבר נוח איתם. אבל היי, יהיו קאברים, זה אמור להספיק".
שאלה אחרונה בלה לגוסי, חי או מת?
"עבורי הוא חי לנצח. הנושא הערפדי הוא סתם קיטש מסביב לזה".
אל תפספס
קיטש שמפרנס אותך היטב.
"אתה יודע שליהקו אותי לחלק השלישי של 'דמדומים', חושף מרפי לראשונה. 'זה ממש יפה שהם יודעים להעריך את מי שהיה שם קודם'.
מה תשחק שם?
"אסור לי ממש לספר לך, אבל בוא תנחש".
ערפד?
"מפתיע, הא?"