פושע חלקלק

(צילום: אבי כהן, עריכת וידאו: לירז ליבנה)

יום שישי, 30 באוקטובר, השעה 12:30. נאלצתי לחדול לראות סרט מעניין אשר עסק בתסמונת קרוזון, תסמונת שהופכת אנשים למכוערים ומחרידים, ובגללה הם מפחידים ילדים ברחוב. כך יצאתי מביתי בגשם, הופכת עצמי בכוונה תחילה לספוג אנושי, כדי ללכת לצפות בריקוד נצחי של איש מיוחד, שהוא עצמו סוג של תסמונת. ממש במקרה, גם הוא, כמו תסמונת קרוזון, מפחיד ילדים ברחוב – ולא רק בקליפ של Thriller.

גשם הזלעפות לא עצר ממעריצי מייקל ג'קסון מלדהור בהמוניהם אל כיכר דיזנגוף על מנת לרקוד את הריקוד מאותו קליפ, שבוצע באופן המוני בכל העולם, עכשיו גם בישראל. תחילה עמדתי בגשם וחיכיתי. נרטבתי, אמרתי היי לאנשים, נרטבתי עוד. ניסיתי לשכנע את הצלמת שצוותה אלי להישאר למרות שנרטבה לה המצלמה. כמעט בכיתי אחרי שמישהו דקר אותי בעין עם מטריה. נרטבתי עוד. התחתונים שלי היו ספוגות מי גשמים. זה לא היה מהנה. ראיתי מעריצים שנראו יותר כמו מייקל ג'קסון מאשר הוא עצמו, במיוחד אחרי שבמותו הוכרז שהוא נמצא מת, קירח וללא אף. למרות הצלחתו המסחררת והעובדה שמייקל ג'קסון הוא תרבות ולא בהכרח בן אדם, המוות שלו לא היה רומנטי. אין שום דבר רומנטי בלמות קירח, ובלי אף. אפילו שייקספיר לא יכול היה לגרום לזה להיראות רומנטי.

“למה החלטתם לארגן את הריקוד הזה?”, שאלתי את עומר לבון ואמיר ג'יימס ברק, ממארגני האירוע. שניהם, למרות שנטפו מי גשמים ממש כמוני, טענו בתוקף שהיוזמה נעשתה רק בשביל הכיף.

“החלטנו לעשות את זה כי רצינו לעשות משהו מהנה. בחרנו את הריקוד הזה כי זה אמור להיות מגניב, זה ריקוד שביצעו אותו בכל העולם. אפילו שיש גשם המון אנשים הגיעו, וכולם נהנים", אמר לי עומר בעודנו מטפטפים על הפלאפון שלי.

“את רואה מה קורה פה?”, שאל אותי אמיר ג'יימס ברק. “יש פה המון אנשים שרוקדים ונהנים למרות שיום גשם. זה כיף. הוצאנו אנשים מהבית בגשם. יש יותר כיף מזה?”

“אמממ..לא".

“הנה, את רואה".

מותו של מייקל, שהיה מפתיע לולא היינו יודעים שקוקטייל משככי כאבים זה לא בריא, קטע את החזרות למופעו האחרון "This Is It". הסרט שיצא לאחר מותו, שנושא את אותו שם, תיעד את הצעדים המפרכים והמרשימים לקראת המופע (המהמם! היו שם מצגות וידאו! ופירוטכניקה! וזיקוקים! וטרקטורון ענק! ורקדנים! שעפים באוויר!!). בסרט נראה מייקל שדוף ומשונה כרגיל, אך מפגין כישרון ושליטה במצב. מאחוריו מופע שאמור היה להיות מדהים ופנומנלי, כיאה למופע האחרון של האגדה הגדולה, שהפכה משחורה ללבנה עם פרוטזה במקום אף, חבושה בפאה ומיודדת באופן חשוד עם ילדים נחמדים בשם מקולי קאלקין.

שום דבר לא יעצור את מייקל ג'קסון, גם אחרי מותו. מייקל, שמת בטרם עת כבר לפני מספר חודשים, הצליח למרות ההיסטוריה רוויית הטראומות שלו לגרום למופע ענק ומסכם כמעט להתקיים. למרות שהואשם במעשים מגונים בקטינים, נצפה מטלטל תינוקות מהמרפסת והואשם בכך שקרא לקוף שלו "באבלס" ולילד שלו “בלנקט", אלפי אנשים רוקדים את "Thriller" בכל העולם. למרות שהצטייר כמוזר, כמפלצת, כמשוגע וכבחור אפרו אמריקני נאה שהפך עצמו לישישה לבנה ומטורפת – שום דבר לא מביס אותו.

והוא עדיין, חודשים אחרי מותו, מצליח להביא עשרות ישראלים לכיכר דיזנגוף ביום גשום, ולגרום להם להירטב. ולרקוד.