"לגרש זה להרוג"

שלושת החודשים שהקצה ראש הממשלה בנימין נתניהו לגיבושה של מדיניות הגירה כוללת בישראל הסתיימו היום (ראשון). החלטתו של נתניהו באה בעקבות המחאה הציבורית שהתעוררה באוגוסט האחרון נוכח הכוונה לגרש את העובדים הזרים ששוהים בישראל באופן לא חוקי, כולל ילדיהם שנולדו בארץ - הכל כחלק ממדיניות "הדלת המסתובבת" בה נוקט משרד הפנים (גם אם לא במוצהר).

הכוונה היא למנגנון הנצלני שמגרש עובדים זרים, מצד אחד, ומייבא אותם בהמוניהם, מצד שני. ומי המרוויחים הגדולים? חברות כוח האדם, שכל גל גירוש שכזה מספק להם הזדמנות לגבות דמי תיווך בגובה אלפי דולרים מכל עובד חדש שהם מביאים במקומו של עובד מגורש. לדברי הסופר והמתרגם ראובן מירן, בעליה של הוצאת הספרים נהר, לא מדובר אלא ב"ציד אדם", שכן מדינת ישראל יכולה בקלות להעניק לעובדים, לפליטים ולמהגרים שהגיעו לכאן מעמד חוקי ובכך להוריד הן את עלויות הגירוש והן את מכסות הייבוא.

מירן הוא אחד הפעילים המרכזיים במאבק למניעת גירוש העובדים הזרים ולהענקת מעמד קבע למהגרי העבודה ולילדיהם שנולדו בארץ. אך במקום להסתפק בחתימה על עצומה או פרסום טור דעה, מירן בחר לכתוב את "אנה והציידים", ספר שמתאר את פחדיה של ילדה בת 13, בת למשפחת מהגרים, המסתתרת במרתף מפני משטרת ההגירה.

בראיון לוואלה! תרבות מספר מירן שההחלטה לכתוב ספר על גירוש העובדים הזרים התעוררה בקרבו בסוף יולי האחרון לאחר שהבין שהמדינה הולכת לעשות "מעשה נוראי, מעשה שנתחרט עליו בדיעבד". לדבריו, "המגרש הורג את עצמו ואני לא רוצה למות בתור מגרש".

מירן מספר כי כתב את הספר מתוך מה שהוא מגדיר כדחף בלתי ניתן לריסון. "מתוך הגנים שלי והדי.אנ.איי ההיסטורי שלי, פרצה לי הדמות הזו ששמה אנה. בחרתי שם נייטרלי בכדי שלא תהיה משוייכת לשום מדינה או לאום, בכדי שלא ניתן יהיה לשייך לה צבע עור. אנה היא בעצם צירוף של כל הילדים שנמצאים במצבה".

לטענתו, הקשר בין ילדה בשם אנה שמסתתרת במרתף לבין אנה פרנק לא היה מכוון, והקישור ביניהן הוא על אחריות הקוראים בלבד. "זה קצת מטריד ההשוואה לשואה, כי גם כשמגרשים זה לא לתאי הגזים. אבל לגרש זה להרוג, בוודאי את הנפש, וגם קיימת אפשרות ריאלית שילדים שגורשו מפה ימותו מתת תזונה ושחייהם הפיזיים יהיו בסכנה."

לדבריו, "הבעיה היא שילדים עומדים להיענש לא על דבר שעשו אלא על מי שהם, וזה עומד בניגוד לכל הסבל בעולם שאנחנו תמיד חששנו מפניו, שאנחנו שקועים בתוכו ומטפחים אותו דרך מורשת השואה ונסיעות לאושוויץ".

הספר "אנה והציידים" הוא דקיק, קצרצר. יש בו פחות משמונים עמודים שכתובים במשפטים קצרים, בשפה פשוטה ובסגנון שהוא ילדי, שלא לומר ילדותי, ואולי אפילו פשטני. יחד עם זאת, דרכו מועצם העיוות שבמצב הנוכחי. קולה של אנה מגיע אלינו מתוך מקום המסתור שלה. ככל שהעלילה מתקדמת פחדיה גוברים, והקוראים לא יכולים שלא לחוש את הכאב שלה ולהזדהות עם המצוקה שהיא נמצאת בה.

"אנה לא מתבכיינת ולא מדברת ברמה הפילוסופית", גורס מירן. לדבריו, חוסר האמצעיות והישירות שבקולה מפנים אצבע מאשימה אל כולנו: "יש לי נכדים ואני רוצה להסתכל להם בעיניים ורוצה להיות מסוגל להגיד שעשיתי משהו בריא. אני יודע שצל דידקטי עלול להאפיל על הסיפור אבל כתבתי כדי לשכנע את מי שמקבל החלטות לא לקבל החלטה אומללה שאחרי זה נצטער עליה כמו שאנחנו מצטערים על הרבה דברים אחרים שעשינו".

מירן גם לא חושש ליצור בספרו קישורים פרובוקטיביים שנועדו לטלטל את קוראיו. הוא מעביר ביקורת חריפה על משרד הפנים ועל יחידת עוז, שאמונה על ביצוע הגירושים, ומשתמש באי ההבנה של אנה ובתמימות שלה כדי להדגיש את האכזריות: "'עוז', ככה הם קראו ליחידת הציידים. סתם 'משטרת הגירה', כמו בכל מדינה בעולם, כנראה לא נשמע להם מספיק טוב. וכמה שהמדים שלהם בצבע תכלת ודגל המדינה נקיים ומגוהצים! כנראה שצריך להיות נקי במיוחד כשעושים עבודה שטוני קרא לה מלוכלכת" (33).

"'אנה והציידים'", מסכם מירן, "מתמקד בפחד של ילדה אחת שיתפסו אותה ויגרשו אותה מהמקום בו היא נולדה ואליו הוא מרגישה הכי שייכת כי היא מדברת את השפה ולא מכירה שום מקום אחר. הפחד הזה הורג לילדים את הנשמה. צריך לחשוב מה ילדה כזו תרגיש כשהיא תהיה מבוגרת וגם על המשמעות שטמונה בכך שכולנו שותפים להחלטה לגרש אותה. תחשבו שזה הילדים שלכם".