וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יומני כרונוסלביה - פרק 14

ס?ימו?ר סו?פ??ר?מו?ל?ר

1.11.2009 / 12:59

סימור וחבורתו מגיעים לתחנת הרכבת של דברצ'ן ומגלים שמסעם לכרונוסלביה יעבור ככל הנראה דרך השירותים

בפרקים הקודמים

איכשהו השתכנעתי שכדאי לי לנסוע לכרונוסלביה כדי לענות באופן סופי על השאלה מי רצח את לורינטה בת הקצב. עליתי על המטוס עם ג'ימבו ואבא שלי, שבאופן מפתיע חיכו לי בשדה התעופה, ושם פגשנו באופן לא פחות מפתיע את מירה שהצטרפה לנסיעה.

4 באוקטובר 1989

הגענו לתחנת הרכבת. התוכנית היתה לנסוע לעיר מחוז קטנה בשם גורינצ'איה, וממנה לנסות להגיע איכשהו לטוריסי ספאטולום, הכפר שהיה בימים עברו הבירה הכרונוסלבית, והיום, ובכן, מי יודע אם הוא קיים בכלל.

תחנת הרכבת היתה קטנה ומאובקת מאד, והזכירה את שדה התעופה, אלא שכאן לא היו פקידים ישנוניים, אלא איש זקן אחד שמכר כרטיסים, אישה זקנה אחת שטיאטאה את הרציף במטאטא זרדים נמוך מאד, שאילץ אותה להתכופף כמעט עד הרצפה, ושלושה כלבי רועים צהובים ומזוהמים שרבצו חסרי מעש על הפסים. שלחנו את אבא שלי למשימה המורכבת של קניית הכרטיסים, ואני ומירה ליווינו את ג'ימבו לשירותים.

"ממש כמו אבא ואמא שלו," אמרה מירה והסתכלה עלי בחיוך קטן. אני כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין מה האישה הזאת רוצה. בין הרצון לרצוח אותי והרצון להתחתן איתי היא כבר הספיקה לעבור על כל גווני הסקאלה, וזה רק בימים ספורים של היכרות.

ניסיתי לחייך אליה בחזרה, אך כל מה שהצלחתי להעלות על פרצופי היה עווית מוזרה. תחנת הרכבת הנטושה הזאת, שנראתה כאילו לא השתנתה במשך מאה השנים האחרונות, גרמה לי סחרחורת. ניסיתי לחשוב מתי אכלתי לאחרונה, זה היה כריך שמירה הביאה לי במטוס. הוא היה טעים, ומצצתי רוק יבש בפי במחשבה עליו.

כדי לעשות את עצמי עסוק במשהו פשפשתי מעט בתיקי, והעליתי משם את אחד הניירות הכרונוסלביים המצהיבים. מי היה מאמין שאוסף המכתבים התמים הזה יוביל אותי לשינוי מרחיק לכת כל כך בחיי. בראש המכתב היתה חותמת רשמית של בית המלוכה. הוא היה כתוב בכתב יד יפה מאד, מסולסל ומעוטר, ונראה כאילו מישהו עבד עליו שעות ארוכות.

תושבי כרונוסלביה היקרים,
אני יודע כי בוודאי אינכם רגילים עוד לשם כרונוסלביה, אך אל דאגה, בקרוב יתחוללו כאן שינויים רבים כל כך, שהשם ייראה בעיניכם כדבר הפעוט מכולם, הו?ק הו?ק הו?ק! (למדתי כבר ממירה כי זו היתה קריאת הצחוק המקומית)
הרשו לי להציג את עצמי, המלך מקסימיליאן III "הזד", הכובש הנאור של פיסת האדמה שעליה אתם יושבים. הוריתי לחיילים הנאמנים שלי למסור לכם את הכרוז הזה, כדי שלא תהיה אי הבנה – כל מה שהיה בעבר רכושכם, כעת, ומתוקף הצו המלכותי הזה, הוא רכושי. אם שרדתם את המאבק עם החיילים, אני בטוח שאתם מבינים את משמעות הדבר.
מי ייתן וארצנו היפה תפרח ותשגשג תחת הנהגתי החדשה,
המלך מקסימיליאן III.

נ.ב. שימו לב להנחיות לגבי לוח השנה החדש, המטבע החדש, הגבולות החדשים והחוקים החדשים החלים מהיום. העובר עליהם דינו מיתה.

***

קיפלתי את המכתב והחזרתי אותו אל התיק. מקסימיליאן III היה טיפוס מפוקפק ביותר כנראה, חשבתי. שלושת הכלבים קמו מרבצם שעל הפסים והחלו להתקרב בנהמות אל בית השימוש. מה קרה להם? חשבתי, והתחלתי לצעוק עליהם ולהבריח אותם משם, שלא יפחידו את ג'ימבו. המסכן נקלע להרפתקה הזאת שלא בטובתו, ולמרות שעשה רושם של ילד אמיץ ועצמאי, חשתי שהיחסים בינו ובין אביו הפרופסור אינם תקינים.

אבי שלי, גם כן לא בדיוק מופת של יחסי אנוש, חזר מקופת הכרטיסים, ובפיו בשורת איוב. הרכבת האחרונה מכאן יצאה לפני שנתיים. לא, לא אמורה להגיע רכבת בשנים הקרובות, והאיש שישב בקופה בכלל היה נווד תמהוני ששיחק את התפקיד טוב כל כך עד שלקח לו כמה דקות להבין את המצב לאשורו. מירה צחקה והתיישבה על אחד הספסלים בייאוש. מה עושים עכשיו? הלכנו שעות רבות כדי להגיע לכאן, אנשים נוספים לא ראינו כבר כמה קילומטרים, היינו תקועים.
הכלבים המשיכו לנבוח לעבר השירותים.

"הם עלו על משהו," אמר אבי, "כלבים משוטטים אף פעם לא טועים. ביום שייטעו הם ימותו."

"אין על מה לעלות," אמרתי בטון שהחל לעלות, מרגיש את הכעס מצטבר בגרון. "אין פה אף אחד, אנחנו תקועים בשום מקום, ולא נגיע יותר רחוק מזה."

"אין לך מה לכעוס," אמר, "אף אחד לא הכריח אותך לבוא לכאן."

"ואיום ברצח, מה זה? ליטופים?" אמרתי ביובש ושלחתי יד כלפי מירה.

"היי, אל תערב אותי בזה! אני רק הדיילת!" צעקה מירה מהספסל.

"רק הדיילת? אל תשחקי את תפקיד התמימה, אני יודע טוב מאד מה את עושה כאן!" צעקתי עליה בחזרה.

"אתה לא יודע שום דבר מהחיים שלך, סימור!" היא קמה על רגליה, "אבל אתה חושב שאתה גאון גדול. זאת הצרה הכי גדולה שלך!" גם הכלבים הצטרפו למקהלת הצעקות, אבל עכשיו אף אחד כבר לא ניסה להשתיק אותם.

"כל מה שאני יודע זה שהיו לי חיים יפים ושקטים לפני שנכנסת אליהם!" החזרתי לה, "וגם אתה!" אם כבר מוציאים את הכביסה המלוכלכת, מוטב כבר לזרוק אותה לאנשים בפרצוף.

"שתוק רגע, אדיוט!" צעק אבי, בניסיון נואש להתגבר על הרעש. "איפה ג'ימבו?"

"מה זאת אומרת, בשירותים," אמרתי, לא מבין בדיוק לאן הוא חותר.

"לא, הוא לא," אמר אבי והצביע על הכיוון. הסתכלתי.

שלושת הכלבים עמדו ליד הדלת הפתוחה, נובחים את נשמתם, מסתכלים לחליפין עלינו ועל תא השירותים הריק. אני ומירה קפצנו מיד ורצנו אל הדלת. קראנו בשמו והסתובבנו בכל התחנה, מחפשים אחריו, יצאנו אל הכניסה הראשית, ועשינו סיבוב על הפסים ובחזרה לתוך התחנה, אך לא היה לנער זכר, הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

לפתע שמעתי את אבי צועק מתוך תא השירותים, "סימור, מיראבל!" באנו אליו בריצה. הוא עמד סמוך לדלת וידיו מושטות למעלה, מחזיקות בזהירות פיסת נייר רטובה. "שלא ייקרע!" אמר בכעס, שארית לויכוח האחרון שלנו, שנראה עכשיו מיותר כל כך. הוא הושיט את הנייר כנגד האור. על החלק השקוף צצו ועלו האותיות הכרונוסלביות המוכרות: "הילד היקר שלכם אצלי עכשיו. על החתום: חבר".

הסתכלתי על מירה בדאגה. לא היה זמן לכעוס יותר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully