ג'ימבו קפוץ לי

בזמן האחרון אני לא מצליח להשתחרר מהתחושה שמישהו גונב ממני כסף. אני מבין היטב שזו בעיה שכיחה אצל משהו כמו תשעים ושמונה אחוז מהישראלים, אבל בניגוד אליהם אני משוכנע שהגנבים הם כל מיני מפורסמים שמופיעים בטלוויזיה. אסי כהן, למשל.

אסי כהן הוא ככל הנראה אחד הגברים הכי שווים במדינה. חוץ מזה הוא גם שחקן לא רע בכלל, ואפילו קומיקאי מחונן. אין מה להגיד, איש אשכולות אמיתי, שגם אנשים רעים במיוחד יתקשו לגייס מילים רעות נגדו. ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה את כהן בפרסומת לבנק הבינלאומי, הפיוזים עולים לי למוח, אני רץ כמו פסיכופת למטבח, מגייס את הלוק של ג'ק ניקולסון בניצוץ, שולף בעצבים את דף החשבון מהבנק, ומסתכל שוב כמה ריבית לקחו ממני בחודש שעבר על האוברדראפט. ואז, לתדהמתם המוחלטת של בני הבית השלווים, אני מתחיל לשבור חפצים. רק בנאדם מאוד קטנוני מסוגל לחשוב כך, אבל תמיד אני מוצא את עצמי מחשב כמה פראיירים כמוני צריך לגייס כדי לשלם את מאות אלפי השקלים שכהן מקבל מהבנק עבור שירותיו.

בסדר, אז אני לא אידיוט גמור, אני מבין לגמרי שצריך פרסום, אחרת כל העסק לא ממש עובד. ודרוש גם קריאייטיב וכל הטרראם הזה. וחוץ מזה העם אוהב את הסלבס שלו. בכל משרד פרסום ישלפו לך בשמחה את הפמפלט החדש של מחלקת המחקר על כוח המכירה של המפורסמים. ולמרות זאת, כשהגופים הכוחניים ששולטים בחיינו עושים את זה, אותי לפחות זה לא מצחיק. אם בעל הבית של מחסני תאורה רוצה לרפד את מיקי בוגנים בים של דולרים, שיבושם לו. מקדונלד'ס נהנים להוסיף עוד מזומנים לחשבונות המנופחים של רביבו וברקוביץ', בכיף. אני למשל, רוכש בכל שנה מוצרים של אדידס באלפי שקלים רק בגלל שסטיבן ג'רארד מבקש ממני. אבל כשהבנקים והחברות הסלולריות וחברות מוצרי החשמל למיניהן עושות אז זה, הבדיחה היא בדרך כלל על חשבוננו.

בסניף 12, ירושלים ראשי, של הבנק הבינלאומי ברחוב הלל, תמצאו בדרך כלל אנשים קשי יום. אין שם יותר מדי חיוכים, אפשר לנחש שבעיר הענייה ביותר בישראל, רוב אלה שממתינים לצידי בתור לא יקבלו בשורות משמחות במיוחד בעוד כמה רגעים. אני כמעט משוכנע שגם הם, בדיוק כמוני, חולים על אסי כהן. אבל אני בטוח שגם הם היו מעדיפים שבמקום להעשיר את חשבון הבנק של אסי, האנשים הטובים בבינלאומי היו מורידים להם במקום זה קצת מהעמלות המטורפות שהם משלמים בכל חודש. אני בכלל לא בטוח, אבל נדמה לי, שגם הם, בדיוק כמוני, אוהבים את אסי כהן טיפה פחות, מאז שהוא מפרסם את הבנק שלהם.

אצלי זה התחיל עם אריק איינשטיין, עוד בימים הראשונים של הערוץ השני, אי שם באמצע שנות התשעים. עד אז הייתי משוכנע שאיינשטיין הוא באמת ובתמים גיבור על, חייזר שנחת מכוכב אחר כדי להנעים את חיינו. הפרסומת ההיא לבנק הפועלים הייתה מבחינתי הסדק הראשון בחומה. אחר כך הייתה את הכתבה של מיכאל תפוח בשבעה ימים ועוד כמה נגיסות רעבתניות של עיתונאים קטנים בפרה הקדושה, אבל זה כבר סיפור לגמרי אחר. בשורה התחתונה: אני עדין אוהב את אריק, אבל זו כבר לא אותה האהבה.

וכשהקדוש החילוני הכי גדול שלנו לא חסין, מה יגידו המודי בראונים, היאיר לפידים והנינט טייבים? טוב, מה שהם יגידו ככל הנראה זה: "איפה צריך לחתום? ובאיזה תאריך אמרתם שהכסף נכנס לבנק?". קל להבין שקשה מאוד לסרב לג'ובות, להכנסה הקלה תמורת מעט מאוד השקעה. ובכל זאת, בסופו של היום, בחשבון הכללי, במאזניים של החיים, נראה לי שהמניות של האנשים המוכשרים האלו קצת נפגעות מהקמפיינים האלו. כשעלמה זק מלקקת גלידה אנחנו אוהבים אותה, אבל כשאסי כהן מוכר את הבנק זה קצת מעצבן. שום דבר דרמטי, הם ימשיכו להצליח, אבל אולי, מי יודע, הם היו יכולים להצליח יותר בלי הקמפיין הזה. אסי כהן הוא בהליכה אחד מהגברים השווים במדינה. אין לי שמץ של ספק שגם בלי לקחת כסף מהאוברדראפט שלי הוא מסוגל לדאוג לעתיד נכדיו.