פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טיל יאנג

      אלון עוזיאל מכתיר את "Phrazes For The Young" של ג'וליאן קזבלנקס כאלבום השנה ואת סולן הסטרוקס כאמן העשור

      "כל שביכולתי לעשות זה לשיר שירים על תהילה דהויה/ כל שעליך לעשות זה לשבת שם/ להראות מדהים/ לחרמן אותם/ ביחד נשיר שירים ונספר סיפורים מוגזמים/ על איך שאנחנו מרגישים היום/ ובלילה/ ובבוקר" (ג’וליאן קזבלנקס, על הפרסונה הפרטית והתקשורתית שלו, "Out Of The Blue")

      לא סתם ראשי התיבות של ג’וליאן קזבלנקס הם JC – קיצור ששמור לו, לג'ארוויס קוקר ולג'יזס קרייסט. כבר ב-2001, כשהוא נחת עלינו עם הסטרוקס באלבום "Is This It" הבנו שהוא לא סתם מוזיקאי ואפילו לא סתם מהפכן שבא לבעוט במוזיקה האלקטרונית של אז ולהחזיר את הגיטרות ואת מעילי העור לאופנה. קזבלנקס הוא האב, הבן ורוח הקודש, או לפחות אחד מהם. הוא ללא ספק האיש הכי מגניב ביקום, הזמר הכי כריזמטי של העשור והמוזיקאי היחיד שאני יכול לחשוב עליו שמעולם לא היה חלק משיר רע. וכן. גם באלבום השלישי והפחות מוצלח של הסטרוקס, "First Impressions Of Earth", לא היה רגע רע אחד. ככה הם אנשים עם ראשי התיבות JC. כל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב, והם מסוגלים לגרום גם לשיר עם ריפים של מטאל להשמע טוב. וזה, אם אתם שואלים אותי, יותר קשה מללכת על מים.

      אבל גם למשיחים יש רגשי נחיתות לפעמים, וקזבלנקס הגיע אל אלבום הסולו הראשון שלו, "Phrazes For The Young", ממקום לא בטוח. הוא בא רעב, עמוס במסרים, כעסים, התנצלויות ובעיקר רצון להוכיח את עצמו. הוא מרגיש שתהילתו דהויה, הוא לוקח על עצמו את הכשלון שהמבקרים הצמידו אל "First Impressions Of Earth" ומדגיש שגם אם הוא ילך לגיהנום בעקבות כך, הוא יעשה זאת לבוש בז'קט עור. המהות שלו, בהצלחה או בכשלון, היא מאה אחוז רוקנ'רול, רק שבניגוד להמון רוקרים בשקל שקמים ועולים כל יום, קזבלנקס טובע במודעות עצמית; היא זו שדוחפת אותו ולעיתים אף עוצרת אותו.

      בגלל המודעות הזו, הוא יורה באלבום לכל כיוון - מהאנשים שבהם פגע ("אלו שעזרו לי בדרך/ הכיתי אותם בזמן שהודיתי להם") ועד עיתונאי המוזיקה שכבר שנים דואגים להתרכז בעיקר בהרגלי השתייה וצריכת הקוק שלו ("נראה שהכל הופך לטעות כשאני מפסיק לשתות", הוא אומר בקריצה ורומז שירדו ממנו ויפסיקו להיות כאלה סחים).

      ג'וליאן קזבלנקס (יח"צ)
      (יחצנים)

      "אנחנו במירוץ נגד הזמן/ והזמן כנראה מנצח" (מתוך "Left Right In The Dark")

      אלבומי סולו של סולני רוק בדרך כלל נופלים לתבנית קבועה. הזמר לרוב רוצה להוכיח שהוא התבגר (ולכן פונה לשירים שקטים), חשוב לו להדגיש שהוא לא פוני של טריק אחד (ולכן הוא מרפה מהחשמליות ועובר לאקוסטיות, כי אלו שני הכלים היחידים בעולם) והאווירה שהוא מנסה להעביר היא לרוב מפויסת (בעזרת טקסטים מלאי פסבדו-תובנות).

      קזבלנקס לא יכול להיות רחוק יותר מהתבנית הזו. הוא לא מוצא את הקסם שבבגרות ואין דבר שמפחיד אותו יותר מלהזדקן. מכאן שם האלבום, "Phrazes For The Young" ואפילו ההדגשה שהוא עדיין אותו ילד סנוב שהיה פעם ("אני רק מהנהן/ אף פעם לא הייתי טוב בללחוץ ידיים"); במקום ללכת אל קלישאת האקוסטית, בנה לנו קזבלנקס את אחד מהאלבומים הכי מעניינים של השנים האחרונות, כשהוא מערבב סינת'-פופ, מכונות תופים ואלקטרוניקה עם הגיטרות הסטרוקסיות המוכרות. כל קטע באלבום נשמע שונה מקודמו (או מכל דבר אחר שיש היום בשוק) ואף שיר לא מסתיים באותו האופן שבו התחיל.

      אווירת הפיוס המדוברת לא באמת קיימת פה, על אף משפטים כמו "סלחו להם/ אפילו אם הם לא מצטערים", כי אף תובנה של קזבלנקס על המין האנושי לא מגיעה ממקום של אכפתיות - על הכל הוא מסתכל מלמעלה, בזלזול מסוים ("איפה שערים מתכנסות יחדיו/ לשנוא אחד את השני בשם הספורט"). גם כשהוא סולח לאנשים, זה רק כי אין לו כוח להתעסק איתם, וכשהוא מבקש מחילה, זה בעיקר בכדי להוכיח כמה שהוא אדם עליון.

      "יהיו כאלו שיהמרו נגדך/ ינסו אפילו למנוע מבעדך/ אבל לא הרבה יכולים לעצור אותך/ בן אדם/ אם יש לך תוכנית מושלמת" (מתוך "Tourist")

      עם כל הציפייה שהיתה ל"Phrazes For The Young", קשה לי להאמין שמישהו העיז לדמיין אלבום מדהים כל כך. קזבלנקס אמנם ידוע ככוח המניע של הסטרוקס והטקסטים שלו תמיד היו מלאי הברקות; אירוחי האורח שעשה בשנים האחרונות, בעיקר ב"My Drive Thru" עם סנטיגולד ופארל וב"Little Girl" עם דיינג'ר מאוס וספרקלהורס, הראו את הגיוון היצירתי ואת הגרוביות הבלתי נגמרת של האיש הזה. ובכל זאת, אין מישהו שלא מופתע מהאיכויות של האלבום החדש, שבאמת הבין עד כמה ג'וליאן הוא יותר משק של מגניבות וחוכמה, אלא גם מוזיקאי עם איכויות של פעם בדור, או במקרה הזה, פעם בעשור, שכן בהסתכלות הסיכומית שבה אנו נמצאים בחודשים האחרונים, קשה להתעלם מאיש שהתחיל את העשור ב"Is This It" וסיים אותו ביצירה הזו. עם יד הלב, קזבלנקס עומד לצד ג'יימס מרפי, ג'יי זי, אנימל קולקטיב והסטריטס תחת הכותרת "האנשים שאחראים על העשור".

      התכנית של קזבלנקס אכן היתה מושלמת - בנה מתח, שיחרר פרומואים וראיונות בעיתויים הנכונים, ואז הפיל עם אלבום שמכיל שירי קרנבל כמו "11th Dimension", סאגות אפיות כמו "Tourist", בלדות קורעות כמו "Chords Of The Apocalypse" ומתקפות רוק כמו "River Of Brakelights". כולה שמונה שירים יש באלבום הזה. שמונה שירים שמתפרסים על 40 דקות. זה מספיק בכדי לדעת שאין עוד יוצרים כמו קזבלנקס וזה כנראה גם מספיק בכדי להכתיר את "Phrazes For The Young" כאלבום השנה (אם כי אני לא רוצה לרוץ להבטחות ומסקנות).

      ובכל זאת, שמונה שירים זה לא מספיק לנו. אז יאללה, שיזרוק עלינו את ההקלטות שנשארו בחוץ, הופעות אורח נוספות, או עוד אלבום של הסטרוקס (שאמור להגיע, אם אתם מאמינים לזה באמת) הרי כבר אמרתי שמה שהוא יזרוק עלינו יהיה זהב.

      ג’וליאן קזבלנקס, "Phrazes For The Young"
      (NMC)