פרינס גפן

אילן בן שחר ייבא לחנות שלו בתל אביב עשרה עותקים של אלבומו החדש של אביב גפן. שם האלבום "Aviv Geffen". מחיר כל עותק 129 שקלים. גובה המחיר כייחודו של הייבוא, שכן לא ברור עדיין מתי האלבום האנגלי של נסיך הרוק הישראלי יעשה עלייה. בינתיים, האלבום יצא באנגליה וגפן הצליח להשתחל לפלייליסט אחר פלייליסט בממלכה מבלי שלמאזין הישראלי יהיה מושג כלשהו של איך האלבום הזה נשמע. ואחרי הכל, מדובר בסולו אולפן ראשון לגפן מאז "עם הזמן" שיצא לפני כמעט ארבע שנים.

הדבר הראשון שמבינים כשמאזינים ל-"Aviv Geffen" הוא שכמה מהמפיקים הטובים בעולם אכן שווים כל סנט שמשלמים להם. בזכותם, אלבומו של גפן הוא ההפקה הרצינית והמושקעת ביותר שלו עד היום: עשרה שירים נטולי חיפופים, עיגולי פינות ותרגילי סיקסטיז שאפיינו אלבומי אולפן קודמים שלו.

דייב סיטק מטי.וי און דה רדיו – שהוא גם האיש שעומד מאחורי האלבומים של היה יה יה'ז וסקרלט ג'והנסון ושעדיין אין זה נתפס שעבד עם אמן ישראלי – יצר עבור גפן סינגל מצוין: "It Was Meant to Be A Love Song". השיר מפוצץ בטעמים וניסויים שגפן לא התקרב אליהם בעבר ולפתע נשמעים כמו הדרך המושלמת להתמודד עם הקול הבעייתי – בלשון המעטה – שיש לו ועוד באנגלית.

לצדו של סיטק היה גם טרבור הורן – עוד אגדה שקשה להאמין ששם את הז'יטונים על האיש שמאחורי "שיר תקווה". הורן הפיק לגפן בלדות מתוקתקות ומתקתקות, כולן שיעור מאלף בהכנסת כלה לתוך השמלה לקראת החתונה. כדי להבין את גודל המהפך שגפן עובר בידיים של הורן, צריך להקשיב ל-"It's Alright", הסינגל המוביל של האלבום, שהכניס אותו לפלייליסטים של NME ורדיו 1 ושגרסת הרמיקס שלו קורעת את מצעדי המועדונים.

"It's Alright" הוא לכאורה בלדת גפן קלאסית, עם הוק מלודי ממכר של גיטרה אקוסטית, מקצב תופים לא דומיננטי אבל אפקטיבי, ושימוש נבון בקלידים רכים שמוציאים את השמש אל היום היפה שגפן מבטיח בטקסט של השיר. למעשה הוא מזכיר בבסיס שלו את "מחר", משיריו היותר טובים של גפן בעשור הזה. אלא שאז נכנס הורן לפעולה ונטרל את כל החולשות של גפן. ראשית, בשום שלב "It's Alright" לא נשבר לכיוון דרמטי ופומפוזי (בהשוואה לסיום של "המכתב", למשל). שנית, לאורך כל השיר, קולו של גפן לא נשאר לבד. אלכס, הזמרת שגפן עצמו טיפח, מלווה אותו כמו מאבטח צמוד ולא נותנת לו להשאיר שום טעם לוואי. התוצאה היא בלדת פופ שהריטלין עושה לה רק טוב, שהתחושה שהיא באה וגם הולכת גורמת למאזין לרצות שהיא תבוא שוב.

מלבד שני הסינגלים הללו, רב השירים של גפן הם לא יותר מכמעט. "Berlin" הוא כמעט אחד הטקסטים היפים של גפן: ללא החלק השלישי והמתוזמר שלו הוא היה נשאר אינטימי ושבור ונשמע פחות כמו פסקול לסרט של ספילברג. "Black & White" הוא בלדה שגפן כבר הוציא 27 אלף כמוה במהלך הקריירה ושהאנגלית לא משנה בה דבר. "October" הולך מצוין עם "קנאה" מתוך "המכתב" – שניהם שירים שבהם גפן נזכר שהוא פסנתרן הרבה יותר טוב משהוא גיטריסט וחבל רק שקולו בשיר חזק מדי.

לעומתם, "Now or Never" צריך להיות הסינגל הבא של האלבום. זאת משום שאופציית הרוק הרך, המהוקצע והנעים שהוא מציע רלוונטית מתמיד בעולם הפופ של 2009, בו שולטים הרכבים כמו Snow Patrol וכמובן קולדפליי (קן נלסון, שעבד עם כריס מרטין ושות', היה שותף להפקת השיר, ושוב – זה פשוט לא ייאמן). האופציה הזו היא הטיקט שבאמצעות יוכל גפן לנצח את אותן מכונות שהוא כבר הוכיח שהוא מסוגל להתמודד עימן.

אחרי שמתעלמים מ-"It's Cloudy Now", הגרסה המאונגלזת ל"עכשיו מעונן", שהיתה מיותרת גם באלבום הבכורה של בלקפילד, לגפן נותר רק טקסט אחד מעורר מחלוקת באלבום הבכורה הבינלאומי שלו. מבחינה זו, הוא אינו חורג ממינון הפרובוקציה של "ממנטו מורי" ו"עם הזמן", שני אלבומי האולפן האחרונים שלו בעברית.

הפעם מדובר ב-"Heroes", שכולל את השורות "אל תשלח את הילד שלך כשהמדינה קוראת לך / הם יהפכו אותו למצבה / כל כך הרבה גיבורים / אחרי שהם הולכים... הם קוראים להם גיבורים / אחרי שהם מתים". אני מסרב להאמין שמדובר בפרובוקציה זולה של גפן. זה פשוט המשך ישיר לאופן המעט נאיבי שדרכו בוחר היוצר הזה לעסוק כבר 20 שנה במימד הפוליטי, המשך ישיר (ומעט יותר חינני) מהאופן שבו אבא שלו ממשיך לעסוק אף הוא במימד הזה.

אין כאן סיפור קורע לב שימחיש את טירוף המיליטריזם וגם לא תזה מתוחכמת להפליא. יש ילדים שהם חיילים והם מתים וזה רע – וזהו. יש מאות שירים פוליטיים טובים מזה, יש מעט מאד שירים פוליטיים כמו זה – לא בישראל 2009 ולא על ישראל 2009. מבחינה זו, יתכן שגפן שטחי עם טקסט פוליטי אחד ותשעה טקסטים סבירים, שנעים בין דיכאון רומנטי לסגירת חשבון עם ההורים, מהווה ביקורת בינלאומית פטריוטית יותר מדו"ח גולדסטון.

אבל הדבר החשוב ביותר שצריך לזכור לגבי "Aviv Geffen" הוא שמלכתחילה הוא לא נועד להיות אלבום הבכורה המפוצץ של הישראלי שבא לקרוע את לונדון. הוא לא יכול היה להיות כזה בתעשייה שמתעסקת כמעט בהכל חוץ מבמוזיקה. זהו כרטיס ביקור ראשוני ביותר של יוצר שלא משנה כמה אהבו או שנאו אותו, הוא התעקש, רקע ברגליים, צרח וצווח עד שקיבל את מה שרצה. באלבום הזה, כמו בכל הקריירה שלו, יש לו שירים נוראיים ויש לו מלודיות מבריקות, אך כל זה בכלל לא מעניין אותו. שכן, אביב גפן הגיע למקום שהוא רצה להיות בו ונמצא בדרך ליעד הבא. מישהו מוכן להמר נגדו?