קיר תומך

קריסת הקיר הדמיוני בין הקהל לרקדני "ממותות" היא מה שהופכת את המופע של אוהד נהרין ליצירה אינטימית ומרגשת. תום גולדהנד בפסטיבל תל אביב דאנס 2009

תום גולדהנד
יח"צ - חד פעמי

ב"ממותות" של אוהד נהרין, שהוצגה אמש במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס, הקהל הוא לא חלק מההופעה, אך זה לא מונע מהקיר הרביעי, אותו קיר דמיוני בין הבמה לקהל, לקרוס כשהצופים במופע מוכנסים פנימה להתרחשות, נשאבים על ידי הרקדנים שיושבים בין השורות.

חלק מרתק במופע הוא "מאחורי הקלעים", בעיקר בזכות האופן שבו הרקדנים מחזיקים את הגוף, קצב הנשימות והמבט שמופנה אל עבר חבריהם הרקדנים באולם ועל הבמה, כמו מצביעים על ההתרחשות החשובה. אבל ב"ממותות" אין מאחורי הקלעים. נהרין בחר למקם את הקהל בארבע חזיתות, ארבעה כיווני קהל, ובמשך למעלה משעה הרקדנים חשופים לעיניים שמלוות אותם מכל כיוון ובכל רגע. גם כשהרקדנים יושבים עם הקהל וגם כאשר הם בתנועה, הם לא יוצאים מהדמות אותה הם עוטים למשך המופע.

עוד בוואלה! NEWS

מעבר למה שדמיינתם: הנה כל הדברים שרכב הפנאי שלכם יכול לעשות ולא ידעתם

בשיתוף HONDA
לכתבה המלאה
(יחצנים, גדי דגון)

נהרין, אשף של ניגודי תנועה, הרכיב את היצירה שלו מתנועה מתפרצת מהמרכז והאגן, תנועות קצרות ושברי תנועות, ומנגד משבים ארוכים ואיטיים שמגיעים מקצה אחד של הגוף ומסתיימים בקצה השני. המוזיקה משתנה באחת מלירית ושקטה לאלקטרונית תזזיתית - אוניסון שמתפרק לשתי רביעיות, לטריו, לדואט ולריקודי סולו בודדים על הבמה ושב בחזרה ובבת אחת לאוניסון מושלם. הניגודיות באה לידי ביטוי גם במשחקים שבין בודד לקבוצה, כשהרקדנים תומכים מן היציע הדמיוני בסולו המבוצע במרכז הבמה ואחר כך נכנסים אף הם אל המרכז. עם הניגוד, נהרין משתמש גם בסימטריה של ארבע הפאות של הקהל, על מנת להעניק משמעות חדשה למופע.

(יחצנים, גדי דגון)

"ממותות" היא יצירה אינטימית עבור הקהל ועבור הרקדנים. היא נבנתה לתשעה רקדנים ובבת שבע היא מבוצעת על ידי שני צוותים שונים. ההבדלים בין שתי ההופעות נוצרים מהניואנסים והביטוי שכל רקדן מכניס ליצירה, מפירוש התנועה שלו ומהפגישה עם הקהל.

האינטימיות ב"ממותות" באה לידי ביטוי עוד לפני שזו החלה. סטודיו ורדה, המשמש את הרקדנים כחלל חזרות, הופך לערב המופע לאולם. אותו סטודיו - שספג שעות אין ספור של זיעה, כאב ושמחה, המקום שמוגדר כבית שני, אם לא ראשון לכל רקדן - הופך לבמה, כשהקהל יושב בסלון הבית.

התפאורה ביצירה אינה קיימת. הבמה ריקה ומגודרת על ידי הקהל; התלבושות שעיצבה רקפת לוי פשוטות - חליפות אפורות הצמודות לגופם של הרקדנים; גם התאורה מתאפיינת בפשטות - האור שדולק בכל הסטודיו מאיר את הבמה ואת היציעים בצורה שווה. הרקדנים צופים בקהל, והקהל צופה ברקדנים ובקהל שממולו ומצדדיו. כאן גם מתחילה היצירה – בקשר העין – כשהרקדנית אלה רוטשילד נכנסת למרכז הבמה ובוחנת את הקהל שבוחן אותה. הנוכחות החזקה של רוטשילד ושל שאר הרקדנים על הבמה, מאפשרת את התרת המבוכה שנעוצה בדרך כלל בהתבוננות דו צדדית שכזאת.

אותה אינטימיות, מעבר לוירטואוזיות של הרקדנים ולמשמעות הסמלית של המופע, היא זו שהופכת את "ממותות" לחוויה מרגשת במיוחד. המפגש בין הרקדנים לקהל מגיע לשיאו כאשר תשעת הרקדנים צועדים בריבוע, מקיפים את הבמה באיטיות ולוחצים ידיים לצופים. מפגש קרוב, בין עיניים וגוף. בקטע אחר ביצירה מופיע עירום גברי מלא. במקרים מסוימים אקט כזה יכול היה להיחשב כפרובוקציה שלעתים משיגה את האפקט ההפוך וסוגרת את הצופה בתוך עצמו. לא זה המקרה ב"ממותות". כשאנדראה מרטיני פושט את התלבושת ומציג את גופו העירום, הוא חושף את התנועה הרבה יותר משהוא חושף את מערומיו. זה ההיפך מפרובוקציה - זו פשטות. פשטות זו והאינטימיות לכל אורך המופע הן מה שהופכות את "ממותות" ליצירה כה מרגשת.

* "ממותות" מוצגת במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס 2009 לצד היצירה החדשה של נהרין "הורה" ותוצג גם היום (שלישי) ומחר באולם ורדה בסוזן דלל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully