קן, ליברמן

שאול אדר לא מצליח להחליט מה גרוע יותר: "מחפשים את אריק", הסרט האחרון והמוזר של קן לואץ', או החרם של הבמאי הצפוי והמייגע על הקולנוע הישראלי, שמשחק לידיהם של שר החוץ וחבריו הקיצוניים

שאול אדר, לונדון
04/11/2009

מוזר, אבל סרטו של קן לואץ', "מחפשים את אריק", עולה למסכים בישראל והשר אביגדור ליברמן לא מזמן איש ללשכתו לשיחת נזיפה. לואץ', השגריר הבריטי בתל אביב ואפילו סר אלכס פרגוסון לא נאלצו לעבור את הטקס שלעיתים נדמה שמהווה את עיקרי מדיניות החוץ של מדינת ישראל. מוזר, כי לואץ' הוא מטרה קלה למדי: הוא מעצבן, עושה סרטים גרועים ותפיסת העולם הפוליטית שלו ילדותית ובעייתית. הוא היה יכול להיות בן זוג אידיאלי לשר החוץ.

קשה להחליט מה פגום יותר, טיעוני החרם התרבותי של לואץ' או סרטו האחרון. נתחיל עם המזיק יותר מבין השניים. לואץ' הוא בין אנשי התרבות הבולטים הקוראים להחרים את מדינת ישראל. בשנה האחרונה הוא קרא לראשי פסטיבל אדינבורו להחזיר סכום של 300 ליש"ט ששגרירות ישראל בלונדון שילמה בכדי להטיס את הבמאית טלי שלום עזר לפסטיבל. הוא ביטל את הקרנת סרטו "מחפשים את אריק" בפסטיבל הסרטים של מלבורן אחרי שגילה שהפסטיבל מקבל חסות חלקית ממדינת ישראל. הוא ניהל ויכוחים פומביים עם אנשי הפסטיבל ועם הבמאית הישראלית בהם הוא ביקש להבהיר שהוא אינו מחרים ישראלים אלא את המדינה בשל הכיבוש המתמשך והפגיעה בזכויות הפלסטינים ואף איחל לשלום עזר הנאה בפסטיבל בסקוטלנד. נאה מצידו.

עוד בוואלה!

המוצרים האלה נחטפים באמאזון. עכשיו הם גם ליד הבית שלך

מערכת וואלה! בשיתוף טרמינל X

החמאס שמח לשמוע

ישנה היתממות לא קטנה כאן. לואץ' מודע היטב לעובדה שכמעט בלתי אפשרי להפיק סרטים ולהגיע לפסטיבלים ברחבי העולם ללא תמיכה ממשלתית כלשהי ולמעשה הוא קורא להחרים יוצרים ישראלים בשל אזרחותם. לעומת זאת, אין ללואץ' בעיה להקרין את סרטיו בישראל עצמה (למרבה האירוניה, הודיעה מנכ"ל רשת קולנועי לב שתתרום את הרווחים מסרטיו לקידום הקולנוע הישראלי, וזכתה לעוד תגובה סרקסטית וילדותית מהבמאי). ניתן היה לצפות ממבקר חריף של ישראל שבשל סכום פעוט של 300 ליש"ט עלה על בריקדות ויצא למאבק בבמאית צעירה ואלמונית, שיורה שלא להפיץ את הסרט בישראל ומי יודע - אולי גם מעבר לקו הירוק, בהתנחלויות. אם לואץ' היה נוקט בצעד זה, פסול ככל שיהיה, הוא לפחות היה מצטייר כבעל עקרון של ממש.

זו הבעיה הקטנה ביותר בחרם התרבותי שלואץ' מוביל. המטרה אמנם חשובה, אבל זהו אחד מקווי הפעולה הבעייתיים ביותר נגד הכיבוש הישראלי. הפיכת ישראל לגטו תרבותי, חיזוק התחושה שכל העולם נגדה בקרב תושביה וצמצום הדיאלוג בין יוצרים ישראלים ויוצרים ברחבי העולם, הוא מתכון בדוק לחיזוק מגמות ההסתגרות בישראל וההתנכרות לשאר העולם, כולל הידידים המועטים שעדיין נותרו למדינה. זהו בדיוק המקום אליו שואפים אנשי רוח כמו אביגדור ליברמן ואלי ישי להוביל את ישראל אליו. זהו האקלים התרבותי שמנהיגים פוליטים ודתיים פלסטינים רוצים שיחול על ישראל והחברה הפלסטינית. ליברמן, לואץ' והחמאס ישמחו לטפח עולם שמחרים תרבותית את ישראל, כל אחד מסיבותיו. חרם גם יתרום ליוקרה של רבים, אבל לא יקדם את פתרון הסכסוך.

שדה התרבות הישראלי הוא אחד המקומות הבודדים בהם ערכים כמו יצירה, דיאלוג תרבותי והעזה לצדד בעמדות לא פופולריות עדיין רלוונטים. זהו אחד המקומות הבודדים מהם ניתן לקוות לפחות שישמעו קולות שאינם רפלקס פטריוטי וניסיון לזכות באהדת הקהל בכל מחיר. פגיעה בהם אולי תזכה את לואץ' בכמה נקודות זכות בקרב חותמי העצומות האוטומטיים של הגרדיאן, אבל לא תשפר את חייו של שוחר שלום אחד במזרח התיכון.

ואם כבר מדברים על רפלקסים פטריוטים, טוב לגלות שלא צמחה תנועה עממית להחרמת לואץ' בישראל. ראשית, הרצון של חובבי כדורגל לראות את קאנטונה אומר "אני לא בן אדם, אני קאנטונה!" היה חורץ עליה כישלון מביך בנוסח מחרימי טורקיה, אבל חשוב מכך, רצוי להשאיר את החרמות למחרימים מקצועיים. היחס הראוי לסרטו האחרון של לואץ' הוא התעלמות ולא בשל דיעותיו הפוליטיות אלא בשל איכות הסרט. כן, יש שם גולים ומסירות של קאנטונה, כמה ציטוטים מקוריים ואמרות חדשות אבל כסרט הוא הוכחה שלואץ' מסוגל לייצר רק סוג אחד של סרטים וגם הוא כבר לא נועז או חדשני, רק מייגע.

כשתמצאו את אריק, תודיעו לנו

לואץ' נחשב לבמאי של מבקרי קולנוע. מסחרית, רוב סרטיו נכשלו ולמעשה גם זכו לביקורות פושרות בדרך כלל, אבל הרבה מבקרים זוכרים לו את חסד "קס" המצוין מ-1969 והריאליזם הבוטה והחדשני של סרטיו בשנות השישים. מאז הוא הפך ללא יותר מבמאי מריר, החוזר על עצמו ובדרך כלל ניתן לתמצת את סרטיו לשלוש דקות של מובטל צועק במבטא צפוני על מישהו מהמעמד הבינוני שהוא בן זונה מתנשא מהמעמד הבינוני. האידיאליזציה הרגשנית של מעמד הפועלים והעוינות לכל מה שאינו מעמד פועלים הפכו את לואץ' מבמאי קולנוע ללא יותר מתועמלן צפוי ומייגע. באופן אירוני מואשם לואץ' באותה האשמה שקולנוענים ישראלים רבים מואשמים בה: כמי שמציג את החברה הבריטית באופן שלילי ומוקצן באופן עקבי, ובשל כך זוכה לפופולריות מסוימת באירופה. ההאשמה הזו עושה לו חסד מסוים. לואץ' הוא במאי לא חשוב שכבר אינו מעורר סערות בעולם הקולנוע.

הסרט עצמו מוזר. נדמה שקן לואץ', איש של קולנוע ריאליסטי ומחוספס, ניסה לעשות קומדיה מהנה, אבל האופי שלו הכשיל אותו שוב. כוכב הסרט, אריק הדוור וחבריו, צורחים ומקללים במבטא מנצ'סטרי. את קטע התוכחה החברתי מספק אוהד של אף.סי יונייטד, קבוצת האוהדים המפונקת, הילדותית והמיותרת שפרשה מאהדת מנצ'סטר יונייטד אחרי השתלטות משפחת גלייזר על המועדון, באופן דומה להפליא לבגרות הפוליטית של לואץ' עצמו. גם קטע אלימות ריאליסטי מצמרר של כוחות המשטרה השתרבב לסרט, שלא במפתיע. לסיום ישנו סוף בלתי ריאליסטי ונחמד במובן הרע של המילה שנראה כאילו הודבק באופן מלאכותי לתסריט.

הדבר החיובי ביותר שניתן לומר על "מחפשים את אריק" הוא שהשם מדויק להפליא. התחושה שנוצרה במהלך מסעות הפרסום של הסרט ברחבי העולם היא שאריק קאנטונה מככב בו, אבל למעשה חלקו קטן למדי וגם אז מלווה במבטא צרפתי מוגזם. מעבר לקטעי הארכיון, בהם נראה קאנטונה בגדולתו, ישנם קטעי משחק בהם נראה קינג אריק לשעבר בבינוניותו כשחקן קולנוע. קאנטונה האמיתי היה נשגב או נורא, רק לא בינוני.

מי שבאמת רוצה להכיר את קאנטונה ותרומתו לעולם הכדורגל ייטיב לעשות את יקרא את ספרו של פיליפ אוקליר על האיש, שיצא לאור השנה בבריטניה ("Cantona: The Rebel Who Would Be King"). זהו ספר צרפתי מאוד, רגשני, דרמטי, נועז ולא מאופק. בניגוד למעשיה המגוחכת של לואץ', הספר אפילו מעניק השראה: לשחק כדורגל, לכתוב על כדורגל, לכתוב, לראות כדורגל איכותי ובאופן כללי להעיז. אולי אפילו להעיז ולעשות משהו חיובי למען פתרון הסכסוך במזרח התיכון, להבדיל מהחרמות נרקיסיסטיות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully