מה שהילדים אוהבים: מקומות 100-76

"כל דור מוטעה מחדש/ וכל דור הוא אותו הדבר/ ואין טעם להגיד שזה לא באחריותך/ כי זה באחריותך/ ועל הדור הזה מוטלת האשמה/ והדור הזה הוא אותו הדבר/ ואני מצטער שאני לא יכול להצטרף יותר למסיבה/ אבל התאכזבתי יותר מדי פעמים בעבר/ כן, אנחנו מתכוונים לזה/ אנחנו שונאים את הילדים".

ההמנון הזה פונה היישר לבטן הרכה של המדור וצועק מבלי למצמץ שהילדים של היום לא המציאו כלום, שבכל דור יש נרקומן כריזמטי מוערץ, בכל דור יש בני נוער שעושים פופ וכובשים את העולם, ולא, אף אחד, אף פעם, לא קם לתחייה. ההבנה שהאינדיליקטס צודקים במסר שלהם מגיעה במשפט המדויק הבא: "לחלוטין, כל אחד יכול לנגן בגיטרה המזוינת".

אם יש משהו שעוזר לעבור פרידה קשה בקלות יחסית זה השיר הזה, שגורם לך להבין שאתה לא לבד בהרגשה הנוראית הזו. היו מיליונים לפניך שחשו בדיוק את אותו הדבר. הפתרון אגב, לפי השיר, הוא לא לחשוב על כלום, אף פעם. קלי קלוטו.

אלו מאיתנו שלא מצליחים לקחת את העצה של ג'פרי לואיס ופשוט לא לחשוב, פונים לאלטרנטיבה הזולה של סטוצים חסרי משמעות, והשיר הזה של דת' קאב הוא כנראה שיר שמעביר את תחושת הסקס עם זרים באופן המוצלח ביותר: "אז עוד מגע אחד ואז תלכי/ ואנחנו נעמיד פנים שהייתה לזה משמעות הרבה יותר עמוקה/ אבל זה היה שפל/ וזה היה זול/ ואת יפהפייה/ אבל אין לך שום משמעות בעיני", אומר גיבארד בקור רוח. פלא שהאיש הזה השיג את זואי דשנל?

אני לא חושב שיש אלבום בעשור הזה שהצליח להכניס כל כך הרבה אלמנטים של השוליים היישר לזרם המרכזי, כמו "Vespertine" של ביורק. השיר הנ"ל מוכיח בדיוק באיזו קלות פופית ביורק מסוגלת לזרוק עלינו אוונגרד. תכלס, היום זה נשמע השיר הכי רגיל בעולם - וזה רק אומר לנו שהמהפכה שביורק ניסתה לעשות הצליחה.

הרבה אנשים יגידו שהעשור הזה היה הזמן שבו זרח הפופ השוודי, או ליתר דיוק ה-Twee-פופ השוודי; אחרים יגידו שהגיקים, שיושבים כל היום על המחשב, הם דווקא אלו שעשו את שנות ה-2000. השיר הזה מעניק מענה מושלם לשתי הטענות: המנון גיקים חסר תקנה וכזה שמגיע, איך לא, משוודיה.

קמרה אובסקורה החליפו בשנות ה-2000 את בל אנד סבסטיאן במשבצת להקת הפופ העגלגלה שמגיע מגלזגו, סקוטלנד (כן, יש כזו משבצת). עם שירים כמו "לוייד, אני מוכנה להיות שבורת לב", הם הכניסו המון ילדות לעולם של המוזיקה האלטרנטיבית, וגרמו להמון ילדים להיות קצת פחות גבריים מאיך שהציגו עצמם קודם לכן.

כן, מארק אי סמית' בן 50. אז מה? ביחד עם מאוס און מארס הוא הביא לנו את Von Südenfed ואת הקטע המטורף הזה.

לקח זמן אבל בסוף התבהר לנו שסנטיגולד היא הרבה יותר מחקיינית M.I.A. בדרכה המיוחדת, היא הדבר האמיתי.

השיר הכי שמח של העשור? יכול להיות, אני פשוט לא מבין צרפתית, אז אני מנחש ששרים פה על סוכריות וטרמפולינות.

"XTRMNTR" של פריימל סקרים יצא בשניות הראשונות של העשור, בינואר 2000, ועד היום אני לא חושב שיצאו הרבה שירים מרגשים מ"Keep Your Dreams" שמתוכו.

כן כן, כן כן, כן כן. מאט אנד קים הם צמד של בחור ובחורה. הם ביחד, למרות שאין לי ספק שקים בכלל לסבית. אבל זה לא באמת משנה, כי בשביל שני אנשים הם יודעים לעשות יותר מדי כיף.

האלבום הגדול של אלקטרליין הוא "No Shouts, No Calls" של 2007, אבל שירן המדהים ביותר הוא דווקא "Birds", שיצא שנתיים קודם לכן ב"The Power Out" וכתב בענק על הקיר איך יראה העתיד של הבנות האלו.

דה גיים הוא ללא ספק אחד מהראפרים הגדולים של העשור. הוא אולי התחיל בתור אנקדוטה משעשעת שעושה יותר ניים דרופינג ממצעדי עשור, אבל לא לקח הרבה זמן עד שהובן כמה שהאיש הזה יודע לעשות ראפ. "Doctor's Advocate" הוא לא בהכרח השיר הכי טוב שלו – במובן של נתונים על נייר - אבל כמות הרגש שמושפרצת כאן (הוא בוכה!) היא חסרת תקדים במוזיקה המאצ'ואיסטית הזו, בטח כשמדובר באהבת גברים ולא במלחמה או בחיזור אחר פוסי.

"מעולם לא היה אכפת לי מהנרי רולינס" צועקים הלוס קמפשינוס בשיר שבו הם מכריזים על עצמם כשליחי ה-Twee של סוף העשור, והאמת? הם עשו ל-Twee משהו שהמוני להקות לא הצליחו לעשות בעשרים השנה האחרונות. פלא שהשם קאלווין ג'ונסון לא אומר להם כלום?

לפעמים פוגשים מישהי ועושים הכל בשבילה. זה נדוש, אבל נכון. האלבום ליף מצליח להעביר את הצ'יזיות של האמירה הזו בעזרת מה שפעם קראנו לו אינדיטרוניקה ועם מלודיה הכי מקסימה שיש.

אני יודע, מכל השירים של דה נייף, מדובר בבחירה קצת תמוהה. אבל במשך שנים היה לי מאוד קשה עם ההרכב הזה ולא באמת הבנתי את הגדולה שלו. השיר הזה הוא השיר הכי פשוט שלהם ובגללו הצלחתי לשרוד את החומרים האחרים ואפילו לאהוב אותם עד מאוד.

אישית, אני לא חולם על אף אחת. אף ביטץ' לא מצליחה לחדור לי לתת מודע. הקוראל קצת יותר חלשים, ואולי בגלל זה חוץ מהלהיט המדבק הזה, הם לא באמת עשו שום דבר ששווה לזכור במשך העשור כולו.

כל כך הרבה שירי Pאנק-רוק אמריקאים מדברים על כך שהאדיוטים משתלטים על העולם, אבל אף אחד לא הצליח לזקק את שנאת הטמטום - שקודשה בעידן בוש - כמו NoFX, שצועקים בקול גדול את מה שכולנו חושבים: אין טעם בדמוקרטיה כל עוד הבורות שולטת.

גם איירין שוודים וגם הם חושבים, כמו רבים אחרים, שהם לא יצליחו לעשות כלום לבדם. היו תקופות שהסכמתי איתם - היום אני סתם נדהם מהנאיביות שלהם. ככה זה כשמתבגרים.

זוכרים שחשבנו ש-Uffie הולכת לשרוף את העולם אחרי השיר הזה? בינתיים, כל מה שיש לנו ביד זו ההבטחה ששנה הבאה נקבל ממנה סוף סוף אלבום מלא. מצד שני, שמענו את ההבטחה הזו כבר לא פעם.

תרגעו. כמו כל הילדים, גם אני מכיר בעובדה שסנואו פטרול זו להקה מחורבנת. אבל השיר הזה, ובעיקר הטקסט שלו, חייב לגרום לכם לסלוח להם על כל הזבל שהם הוציאו, ואולי, בדיוק כמו ההתנצלות בשיר, גם הסיבה לכך שהם עושים מוזיקה מיותרת היא "כולה קשורה לסמים".

דספרסידוס הוא הרכב Emo שהיה לקונור אוברסט ב-2002 (התקופה שבה אימו עוד היה טרי וסיפק ריליסים מוצלחים). ולמרות כמויות הצדקנות הפוליטית והחברתית שיש באלבום היחיד שלהם, אוברסט דאג לספק לנו בשיר הנ"ל את המשפט הכנה היחיד שהוא אמר מאז האלבום "Lifted": "אל תתייחסו לחרא שאני שר עליו/ כי אמכור את עצמי בכדי לקנות בית מזוין/ 12 אלף רגל מרובע/ גראז' של ארבע מכוניות/ מגרש טניס ובריכת שחיה בחצר האחורית/אני יודע שזה יכול להראות הרבה/ בגלל זה אשלם למישהו שינקה".

אוי רג'ינה רג'ינה. באמצע העשור עוד היית אחת משלנו.

ילד אמיתי לא יתחתן לעולם. אבל אם כבר חתונה, זה חייב להיות שיר החופה. כי בפועל, במיוחד אצל הילדים, חתונה זה דבר די עצוב.

ההופעה של פאק באטונס היתה אחת מהחוויות הכי אינטנסיביות שחוויתי בעשור הזה. כל כך הרבה כעס וזעם שעטופים בפסטורליות קיצונית. "Sweet Love For Planet Earth" לוקח את הפסטורליות הזו למקום קצת אחר - פחות כעס ויותר עצירות רגשית שבסוף, יום אחד, תוביל לפיצוץ ענק.