הבסיס להצלחה של "רוקדים עם כוכבים" (להלן "רוקדים") טמון במתח המיני. הבנות לבושות (או חצי לבושות) בבגדים מפתים, הבנים בחליפות גבריות או בחולצות פתוחות לחלוטין, הזוגות נצמדים זה לזה בחושניות, מתנועעים בתשוקה, מנופפים את בנות זוגן באוויר כשרגליהן פשוקות, ואווירת המין אט אט משתלטת על המסך. ככל שהמוזיקה גוברת הם עוטפים זה את זה ומתלטפים בארוטיות, נצמדים אחד לשני בתאווה מופגנת, שפתיהם כמעט שנפגשות, ונדמה שככל שהזוג מצליח לשדר יותר מיניות, כך הוא זוכה ליותר אהדה מצד הקהל, שלמעשה רק משתוקק לראות את הזוג לוקח את המומנטום מרחבת הריקודים וממשיך עמו היישר אל חדר המיטות (אולי חוץ מהמקרה של שמעון אמסלם).
אין פלא אם כך שהתוכנית נפתחה בזוג עם הפוטנציאל הכי גדול לפיצוץ מיני, הלא הם אנה ארונוב ומייקל לואיס, שני מתמודדים צעירים, סקסיים ומלאי הורמונים, שאנשי ההפקה מפללים בלבם שיספקו לציבור רומן מתוקשר, ש"ריקודיהם" הפומביים יעניקו לנו טעימה קצרה ממה שקורה כשגופותיהם האטרקטיביים נצמדים בחדרי חדרים. מקרה אף קיצוני יותר הוא זה של דורית מילמן, בת זוגו של זוהר שטראוס, שעלתה לבמה בחזייה נוצצת שהתקשתה לכסות את חזה המתפרץ, וכל שהיה חסר זה שיציבו עמוד במרכז הבמה, שהיה מאפשר לה להתערטל ביתר חופשיות ובכך לספק מענה למאווייה ולמאוויינו.
לאחר מכן, ורק לאחר מכן, מגיע אלמנט המבוכה, שכמובן גם הוא מרכיב משמעותי בצפייה ב"רוקדים". הנפש ממש מתענגת לראות כיצד אישים מפורסמים מביכים את עצמם לעיני המצלמה, כשהם נאלצים לרקוד צ'ה צ'ה צ'ה ולהתנועע בגמלוניות מול הקהל בבית, בעוד הצופים מתקשים להחליט אם לכסות את עיניהם במבוכה או להמשיך לבהות באירועים בתדהמה. אמנם פנינה רוזנבלום מאז ומתמיד לקתה בחוסר מודעות חברתית ובוודאי שאינה מודעת לגיחוך שתנועותיה גוררות, אך למה לעזאזל אדם חביב ונורמלי כמו שמעון אמסלם צריך שכל עם ישראל יראה אותו רוקד פוקסטרוט?
עוד בוואלה!
מה נסגר איתך משה?
נדבך בסיסי נוסף בהצלחתה של התוכנית טמון ביצר המציצנות על ה"כוכבים". נדמה שהפעם ההפקה הצליחה להעמיד שורה די מרשימה (יחסית) של משתתפים, וחובבי הסלבס הסקרנים בהחלט מתמוגגים לראות כיצד אורלי ויינרמן או מיטל דוהן מנצלות את יכולות הפיתוי שלהן במציאות; שמחים לגלות שגם גאלה קוגן היפהפייה מגדירה את עצמה כ"עקומה" (ואולי בצדק); מרגישים הקלה כשהם צופים בליאת בלו מאבדת מזוהרה כשהיא על רחבת הריקודים, ומשתאים לראות מה קורה לפיזוזיו של משה פרץ כשאין מאחוריו דרבוקיסט (מה נסגר איתך משה?).
אין ספק שהקהל נהנה לראות כיצד ה"כוכבים" נחשפים בצורה כל כך לא שגרתית, וקשה שלא לתהות מה גורם לפרץ, שטראוס או קוגן, שנמצאים בשלב די מצליח בקריירה שלהם, ללכת על הימור כל כך מורכב ומסוכן. האם ההתמכרות לפריים-טיים ולאור הזרקורים אכן מבטלת כל זכר להיגיון?
בשורה התחתונה התוכנית מספקת בצורה די מקצועית לא מעט צרכים בידוריים, עם המגישים החביבים אבי קושניר והילה נחשון (שאני עדיין גאה בה בכל פעם שהיא מצליחה לחבר נכון את תוצאות השופטים), כשבשיאה עומד המבחן המאתגר, אותו ריקוד בלתי אפשרי בשידור חי, שמשלב מוטיבים מצליחים של דרמה, ארוטיקה וריאליטי. קברניטי התוכנית אף מודעים לעובדה שהיא משודרת במקביל לליגת האלופות ועשו כל שביכולתם למשוך קהל גברי סטרייטי, וכך גויסו לתוכנית רופא הנבחרת מרק רוסנובסקי (האם הוא היפנט את זהר שטראוס הפצוע?), איציק כהן (שמעורר השראה בכל גבר כבד משקל) וכמובן שמעון אמסלם, שרבים מחובבי הספורט ישמחו לראות אותו שוב יורד מהבמה כשהוא מנוצח ומובך. עכשיו רק נותר לחכות לתצוגת תכלית נוספת של ויינרמן ודוהן, של בלו וקוגן, ואם אפשר לקבל התפתחויות נוספות ברומן של אנה ומייקל, בהחלט נבוא על סיפוקנו.