שסק שחור

מאיפה להתחיל? מזה שהשסק, הבר עם הליין אפ המוזיקלי הכי מוקפד בעיר, חוגג 8 שנים – נצח במושגים של הלילה תל אביבי? מזה שהוא בחר להזמין את בנג'י בי, די.ג'יי ושדרן רדיו בבי.בי.סי, כאורח הכבוד של מסיבת יום ההולדת? מזה שמדובר בבחירה הכי מדויקת והכי משמחת שהיתה יכולה להיעשות? או אולי מזה שבנג'י והשסק מדברים את אותה שפה, מחויבים לאותה מטרה, חיים ופועלים תחת אותה מטרייה של איכות, מקצוענות ורגש – ולכן אין זה אלא טבעי שיחגגו ביחד?

או אולי כדאי לפתוח בגילוי נאות? שהרי השסק הוא ביתם השני, אם לא הראשון, וכור מחצבתם של רוב חברי מערכת וואלה! תרבות בהווה ובעבר, כולל החתומה מעלה. מהרגע שנפתח, רבים מאיתנו מבלים בו על בסיס שבועי (אם לא יומי) ומכירים את הבעלים, את הקהל ואת התקליטנים הקבועים מקרבה שהיא יותר מראשונה.

ואולי בכלל עדיף לעזוב את כל זה ולהסתפק בהתרגשות האישית שלי מזה שבנג'י בי, המגיש והעורך של Deviation – ללא ספק תכנית הרדיו האהובה עליי והפיד העיקרי שלי לכל כך הרבה מוזיקה חדשה וטובה, מגיע סוף סוף לתל אביב?

הבחירה בבנג'י למסיבת יום ההולדת של השסק היא הרבה יותר מהגיונית. תכנית הרדיו שלו, כמו גם התפריט המוזיקלי של המקום, מתרכזת במוזיקה שחורה מכל קצוות הספקטרום שלה: היפ הופ, דאב ודאבסטפ, האוס, טכנו, ברוקן ביט והרבה כבוד לדיסקו ולפאנק. במילים אחרות, אם זה שחור ומלא נשמה – זה ינוגן בשסק ויושמע ב-Deviation.

בנג'י בי (שנולד כבנג'מין בנסטד) התחיל את הקריירה הרדיופונית שלו כבר בגיל 16, כשהיה נחוש בדעתו לעבוד עם שדרן הרדיו ג'יילס פיטרסון, שעדיין שידר אז בתחנה Kiss FM. במשך שנתיים הוא הפיק עבור פיטרסון את תכניתו Worldwide והמשיך לעשות זאת גם כשפיטרסון והתוכנית עברו לרדיו 1 של הבי.בי.סי.

בסוף שנות ה-90 החלו בבי.בי.סי להעלות את התכנים הרדיופוניים שלהם לאתר האינטרנט bbc.co.uk ובכך אפשרו לאלפים רבים - אם לא למאות אלפים - של שוחרי מוזיקה ברחבי עולם לשמוע בזמן אמת את תכניות הרדיו החשובות והמשפיעות ביותר של התחנה: זו של ג'ון פיל המנוח, זו של פיטרסון, זו של רוב-דה-בנק (עם כריס קוקו ב"בלו רום" המופתית) וזו של טרוור ג'קסון ופיט טונג, אם למנות כמה מהן.

בתחילת שנות האלפיים, נפתחה 1xtra, תחנת הבת של רדיו 1 שמוקדשת כולה למוזיקה שחורה עדכנית, ובה החל בנג'י לשדר את Deviation. בשש השנים הראשונות היא שודרה כרצועת לילה שבועית בת שעתיים, אך בשנה האחרונה עברה למשבצת המכובדת של ימי ראשון בלילה והתווספה לה שעה (היא גם קבלה שם חדש – סולפול ביטס – אבל המכורים לדבר, כמו גם בנג'י עצמו, ממשיכים לכנות אותה בשמה המקורי).

על פי שעון ישראל, התכנית משודרת בין חצות ל-3:00 לפנות בוקר, אבל בזכות נגן ה-Iplayer של התחנה, כל התכנים שלה זמינים "און דימנד" לשבוע ימים – עוד דוגמא לניהול התוכן המופתי של גוף התקשורת הענק הזה, לתשומת ליבם של מקבלי ההחלטות המקומיים.

Deviation היא מסוג התכניות שיכולות לרשום לזכותן חשיפה ראשונה (לפעמים בלעדית) של חלק נכבד מהשמות הגדולים והחשובים של הסצנה המוזיקלית שאליה היא משתייכת. כדי לתת טעימה מההיצע הבלתי נדלה של התכנית, קבלו רשימה (חלקית ביותר) של כמה מהם. אמנם אין סיכוי שהיא תעשה צדק עם בנג'י והתכנית שלו, אבל היא בכל זאת תעביר את הראש ותרים את האווירה.

בפברואר 2006 הלך לעולמו ג'י דילה והוא בן 32 בלבד. המוזיקה של המפיק החשוב הזה, שהשפיע בצורה מכרעת על עולם הביטים בפרט והפקות ההיפ-הופ בכלל, עמדה בלב ליבה של Deviation. בשבוע בו נפטר, הקדיש בנג'י את כל התכנית ליצירתו של הגאון מדטרויט ויצא בשיר הלל לרב גוניותו. במקום להתאבל על מותו של דילה, השתדל בנג'י לחגוג את העשייה שלו. ובכל זאת, קשה היה שלא להבחין בקולו הנשבר בעת שנפרד מהאיש ששינה את הסאונד של ההיפ-הופ לנצח.

הנה דוגמא ליגעת ומצאת תאמין. פליינג לוטוס, AKA פליי לו, ילד הביטים מקליפורניה, נהג לשלוח לבנג'י דמואים והקלטות על בסיס כמעט שבועי ובמסירות שאין שנייה לה. בנג'י, מצדו, זיהה את הפוטנציאל והקפיד לשדרם. כך, הילד קיבל במה שהקפיצה אותו אל האי.פי הראשון שלו ("1983") שיצא ב-2006. משם הדרך לחתימה על החוזה עם ווארפ היתה קצרה, האלבום הבא שלו ("לוס אנג'לס") יצא ב-2008 והשאר היסטוריה. היום, לא תמצאו סיכום מוזיקלי של העשור בלי שפליינג לוטוס יופיע בו.

תחילת שנות האלפיים והשנים הראשונות של Deviation היו השנים של הברוקן ביט האנגלי. את הז'אנר השמח, שנולד בצפון מערב לונדון והצליח לפרוץ גם אל מצעדי הפזמונים, הקפיד בנג'י לקדם ולחשוף, הן מאהבה אישית והן מתחושת שליחות. פייס, אלכס פונזי, זד באייס, דומו... שני דברים משותפים לכל השמות האלה. אחת, כולם קשורים באופן כזה או אחר ל"קו-אופ", סדרת ערבים במועדון "פלסטיק פיפל" הלונדוני שהיתה לב לבה של סצנת הברוקן ביט. שתיים, כולם הושמעו אצל בנג'י.

ההרכב המצליח והבולט ביותר של הז'אנר הוא ללא ספק באגז אין דה אטיק: "בוטי לה לה" שלהם הוא לא רק המנון מנצח אלא אשכרה סאונד של תקופה.

לקח לא מעט זמן והרבה מאמץ כדי להסביר לעולם למה האוס זה הרבה יותר מערסים מפוצצים באומן 17. לפחות באספקט התל אביבי, הרי שאנחנו בימים של עדנה, עם שנה שהיתה מלאה בכל טוב לחובבי הארבע על ארבע. ב- Deviation מכסה בנג'י את החלק העמוק ומלא הנשמה של הז'אנר, עם נטייה לדיפ האוס אמריקאי נוסח ת'יאו פאריש, מודימן או אנדריי, לצד זה הניו יורקי של מורגן גייסט ו- Metro Area, דניאל וונג או מיני הבחורים הטובים שמגיעים מהצד הסקנדינבי של המפה.

בשנתיים האחרונות, בזמן שההאוס עושה יופי של הטמעות גם אצל ילדי הדאבסטפ, נוצר דיבור על UK פאנקי והסאונד של קריזמה (שבעצמו ביקר בתל אביב לא מזמן). רציתי להביא לכם לינק למשהו שלו, אבל לצערי שום קליפ ביו טיוב לא עומד בסטנדרטים. אז הנה ת'יאו פאריש, גם כן לא קללה.

דאבסטפ, דאבסטפ ועוד קצת דאבסטפ. שיוואו, איך אכלו כבר ת'ראש אלה... וברצינות, התת ז'אנר האנגלי שצמח להיות בשנים האחרונות הסגנון החשוב ביותר של שנות האלפיים מזוהה יותר עם תכניתה של מארי-אן הובס ברדיו 1 (ממולצת בלי קשר). אלא שגם ב-Deviation הוא קיבל את תשומת הלב הראויה, עם הרבה אהבה ותמיכה. זה כנראה קצת פשוט מדי לבחור בשניים מהלהיטים הכי גדולים בתחום, אבל אי אפשר כל הזמן להיות מתוחכמים. אז הנה סקרים עם "מידנייט ריקווסט ליין", שגם בהאזנה המיליון עוד עושה בי שמות, ובנגה וקוקי עם "נייט".

אני יודעת. אתם בטח שואלים מה להיט אר אנ' בי, שהגיע למקום הראשון בבילבורד והוא כולו הפקה של ריץ' הריסון (שגם עשה את "קרייזי אין לאב" של ביונסה), עושה ברשימה אלטרנטיבית שכזו? אז זהו, שהנה גאונות של עורך מוזיקלי פר-סה. הפעם הראשונה שמישהו השמיע את איימרי ברדיו האנגלי, וזה באמת שיר שחבל לכולנו על הזמן, היתה אצל בנג'י. שבועות ספורים אחרי, הוא כבר חדר לפלייליסט של רדיו 1 ומשם לשיר השנה.