בראש של גיל טייכמן

כל דיון בסיסי בתורת הצילום יכול להיפתח בשאלה הקלאסית "מה בעצם אנחנו מצלמים". רולאן בארת יענה לשאלות כאלה בסדרה של מילים לטיניות המתארות את המצב המצולם. אנשי המטאפיזיקה ינסו לנסח אמירה כוללת על תפיסת האידאה הפנימית של דמויות וחפצים. הרב גפני יאמר בוודאי משהו על שכינה, ואת כל התאורטיקנים ישקיט ויטוריו סטוררו, ובעצם כל צלם אחר, בתשובה המוחלטת: אור. מצלמות לעולם תצלמנה רק את האור השב (או שאינו שב) מהאובייקטים שמול המצלמה. צילום, לכן, הוא פיסול באור (וזו אינה סיסמה שהמציא גיל טייכמן, תאמינו או לא), והיכולת לאלף אותו למאווייו הוא המדד ליכולתו של צלם.

והטרחנות על שם מה? כדי להסב את תשומת לבכם ל"האחרים" – סרט אימה אפקטיבי ומרשים שעשוי כהלכה, מצולם בדייקנות, וצולח בהצלחה תסריט גימיקאי מעט – שאינו קיים רק כדי להפחיד אתכם ולהזרים לכם את האנדרנלין, אלא גם כדי להעלות על הפרק שאלות עמוקות יותר בנוגע לאמת החזותית/מצולמת וההפרש בינה ובין האמת המוחשית; עובדה שמקפיצה בעיניי את הסרט הזה בעשר רמות מעלה.

הדבר היחיד שמפריע לי להתאהב ב"האחרים" הוא המתכון בו נעשה הסרט, ההופך אט אט לסטנדרט בהוליווד: זה עוד סרט של במאי זר (הספרדי-צ'יליאני אלחנדרו אמנבר, שגם כתב והלחין), שהצליח לעשות סרט הוליוודי רק דרך ז'אנר האימה-עם-טוויסט-מרעיש-בסוף. המתכון הזה הופך עם השנים לאפשרות היחידה של במאים צעירים לחדור את טבעת הכסף האולפנית-אמריקאית, והוא גם זה שמרחיק אותם מהדרמה הנכספת כשהם הופכים לבמאי נישה (בדיוק כפי שקרה למ. נייט שמאלאן, ההודי שעשה את "החוש השישי").

טום קרוז – אקס קידמן – שם כסף בפרוייקט הזה, וזה אינו הקשר היחיד של קרוז לאמנבר: קרוז מככב כעת ב"Vanilla Sky", סרטו החדש של קמרון קרואו, שהוא בעצם רימייק של סרט ספרדי ומצליח של אמנבר. איליין קסידי, שקצרה את תשואותיי ב"המסע של פלישיה", משחקת כאן תפקיד קטן של משרתת אילמת. כמה חבל.