תסמונת טורנט

חיי היומיום של חובבי המוזיקה והקולנוע בעשור האחרון נראו שונה מאוד מבכל קודמיו. בעשור האחרון יצאנו הרבה פחות מהבית ובזבזנו הרבה פחות כסף. אין ספק שהורדות המוזיקה שינו באופן רדיקלי את הדרך בה אנחנו צורכים תרבות. הכל הפך להיות הרבה יותר זמין, מהיר ונזיל. עם כזה שפע – ובחינם! – אף אחד כבר לא יכול להרשות לעצמו לצלול לתוך אלבום אחד, לשמוע אותו עשרות פעמים רצוף, ועל התעמקות בעטיפות פנימיות וקריאת הטקסטים בעיון בכלל אין מה לדבר.

ההורדות שינו את הרגלי ההאזנה, הפכו את המוזיקה להרבה יותר ספציפית, הולידו אינספור תת ז'אנרים. השאלה אם זה טוב או רע לצרכני התרבות היא עניין של השקפה. באותה מידה גם קשה לקבוע אם זה טוב או רע בכלל – לתרבות, לכלכלה. אנשי הוליווד ותעשיית המוזיקה כמובן אומרים שזה אסון. זה אולי אסון בשבילם, אבל גם זה רק במציאות הנוכחית, בה הם טרם למדו איך להתמודד עם התופעה.

אבל השאלה אם זה טוב או רע שבימינו קשה יותר, ואולי בלתי אפשרי, לאחסן מידע ביחידות חסינות מפני העתקה ולמכור אותן היא כבר ממילא לא רלוונטית, מהסיבה הפשוטה שזה המצב ואי אפשר לשנותו. בגלל שהרשת בנויה בצורה בלתי היררכית, ואין אף אחד שאחראי על מה שקורה בה, אי אפשר לעצור את תופעת שיתוף הקבצים. גם אם יסגרו סרבר זה או אחר, או שהוא ייפתח מחדש אחרי זמן מה או שיקום אחר במקומו. כדי באמת להפסיק את תופעת שיתוף הקבצים יצטרכו שלטונות החוק לשבור את ההארדיסק של כל אחד מאיתנו עם פטיש.

הסרט התיעודי "סרט גנוב" (“Steal This Film”), ששודר אתמול בערוץ 8 סיכם בצורה מעולה את מהפכת התקשורת הגדולה של העשור האחרון. בהתחלה הסרט מפציץ אותך בהצהרות בומבסטיות מפי כל מיני מומחים, כמו לורנס ליאנג מפורום החוק האלטרנטיבי, שכינה את צורב הדי.וי.די "הנשק החדש להשמדה המונית". אחר כך הסרט מביט אחורה על ההיסטוריה של האינטרנט, ואפילו רחוק יותר – על מהפכת הדפוס, שכמובן יש לא מעט קוי דמיון בינה לבין המהפכה שהעולם חווה בעשור האחרון.

טכנולוגיה חדשה תמיד מפחידה את השולטים בטכנולוגיה הישנה. עם המצאת הפטיפון נחרדו בעלי התזמורות מרעיון הקלטת מוזיקה על תקליט, חברות הכבלים הראשונות נתפסו כפיראטיות בעיני חברות הטלוויזיה, והוליווד כמובן התנגדה מכל וכל לוידיאו. אבל הטכנולוגיה הולכת קדימה, והעובדה היא שכיום מיליוני אנשים משתמשים בתוכנות שיתוף קבצים. האירוניה, מבחינת תעשיית המוזיקה והקולנוע, היא שהאויב הכי גדול שלהן הוא הצרכנים שלהן. לא צריך ללמוד כלכלה כדי להבין שזה מצב לא בריא.

תופעת שיתוף הקבצים, שהשתלטה בעשור האחרון על אחוזים ניכרים מכלל התנועה ברשת, הכניסה את הוליווד ואת תעשיית המוזיקה לפאניקה. ברגע שהפיראטיות עברה מדיסקים צרובים בתחנה המרכזית לפיראטיות אינטרנטית, תעשיות המוזיקה והקולנוע החלו להפסיד מיליוני דולרים כל שנה. ומה שמפחיד אותן כעת – אפילו יותר מבעיית זכויות היוצרים – היא העובדה שהיום כל אחד יכול לייצר תוכן. בזכות האינטרנט, שומרי הסף של התרבות סולקו וצרכנים לשעבר הפכו ליצרנים. כל אחד יכול היום לייצר תרבות ולהפיץ אותה. המצחיק הוא שבעוד שהילדים שגדלו בעשור האחרון מתנהלים בטבעיות גמורה בנוף התקשורת הנוכחי, אנשי העסקים עומדים מהצד מוכי תדהמה.

ב-2001 סגר בית המשפט את שרת שיתוף קבצי המוזיקה נפסטר – מחלוצי שיתוף הקבצים – ובכך התחילה המלחמה העיקשת של החוק באתרי שיתוף הקבצים. בסרט מסופר באריכות סיפורו של מפרץ הפיראטים – מנוע חיפוש לקבצי ביטורנט ו"עוקב הטורנטים הגדול בעולם", שהסתבך כהוגן עם החוק. השוודים המפעילים את האתר טענו שהאתר שלהם חוקי לחלוטין מכיוון שהוא אינו מאחסן חומרים המוגנים בזכויות יוצרים, אלא רק קבצי ביטורנט, מה שנחשב לחוקי במדינתם. היות והסרט הופק לפני שלוש שנים הוא לא ממש מעודכן בפרשה – השנה נמצאו אנשי מפרץ הפיראטים אשמים. הם קיבלו שנה בכלא וקנס של 30 מיליון קרונות שוודיות (משהו כמו שלושה וחצי מיליון דולר).

למרות זאת, ההנחה הרווחת היא ששלטונות החוק לא יכולים לעצור את שיתוף הקבצים, ושגם הם מתחילים להבין את זה בעצמם. מה גם שזה די מגוחך שכדי לשמור על האינטרסים של תאגידי הענק הם יילחמו בציבור בכל העולם. התקווה היא שהם מבינים שהעולם משתנה ושהם צריכים למצוא פתרון אחר. באשר לפתרון הזה, בסוף הסרט החלו המומחים לדבר על אוטופיות. שום דבר קונקרטי לא נאמר, אבל הם דיברו על הצורך לבנות דגמים חדשים לחברה ופתרונות כלכליים חדשים שמצריכים דרכי חשיבה חדשות, שינצלו את הטכנולוגיות הקיימות לטובת הכלל, ולא לטובת התאגידים.

יש מי שמדברים על אוטופיה ויש מי שמדברים על מלחמה. אחד המראויינים בסרט ציטט את מארק גטי, הבעלים של גטי אימג'ז, ולפיכך אחד מבעלי הקניין הרוחני הגדולים ביותר בעולם, באומרו ש"קניין רוחני הוא הנפט של המאה ה-21". הטענה היא שבאותו אופן שנלחמו במאה העשרים על גישה למשאבים טבעיים, ילחמו במאה ה-21 על קניין רוחני: על רעיונות, דימויים, טקסטים, מחשבות, המצאות. כרגע לא ברור לאן כל זה יילך, וקשה לדמיין איך העשור הקרוב ייראה. מה שכן, הוא יהיה מעניין.