יורם קניוק חגג 80

רבים הגיעו לבית ביאליק בתל אביב כדי לברך את הסופר לכבוד יום הולדתו ולרגל צאת המהדורה החדשה של ספרו, "היהודי האחרון". הבמאי ארי פולמן: "זהו ספר ששינה את חיי"

עמית יולזרי

במשך כשעה ישב הסופר יורם קניוק על הבמה בבית ביאליק בתל-אביב, בו נערך אמש (חמישי) ערב חגיגי לכבוד 80 שנה להולדתו ולרגל צאת המהדורה החדשה של ספרו "היהודי האחרון", ונשא דברים. בדרכו הייחודית, מלאת ההומור האנושי וצלולת המחשבה, הפליג קניוק בסיפורים קטנים כגדולים שמלווים אותו לאורך חייו והיה יכול להמשיך לספרם עוד שעות ארוכות אילולי היתה מבקשת ממנו רעייתו לסיים. נדמה שאין סיטואציה מתאימה מזו כדי ללכוד ולו מעט מאישיותו השופעת של קניוק, שב-45 השנים האחרונות כתב למעלה מ-20 ספרים ומעולם לא הלך בתלם או ניסה להיכנס בכוח לקאנון הספרותי.

אולי בשל העובדה שכתיבתו של קניוק מעולם לא ניסתה לבטא במופגן קולקטיביות לאומית, אלא אינדיבדואליות רעיונית, נמשכים אליה בשנים האחרונות צעירים רבים שמתחברים לסופר הוותיק ומעניקים ליצירתו חיים חדשים. כך, למשל, כ-40 שנה לאחר שיצא לאור, עובד לאחרונה ספרו "אדם בן כלב", המגולל את סיפורו של יהודי שנחשב לגדול בדרני גרמניה לפני השואה אך במהלכה נאלץ לחיות חיי כלב, לבדר את הנידונים למוות ובעקבות כך איבד את שפיותו, לסרט בכיכובם של ג'ף גולדבלום וויליאם דפו. ואילו, ספרו המונומנטלי "היהודי האחרון", שיצא לאור ב-1981 לאחר שנכתב לסירוגין במשך 17 שנים, זוכה עתה למהדורה מחודשת (בהוצאת ידיעות ספרים) ואולי גם להכרה הציבורית המגיעה לו.

עוד בוואלה! NEWS

קופצים למים: רונה לי שמעון וזיו שילון נפגשו לשיחה ושחייה

לכתבה המלאה
הכרה ציבורית, סוף סוף. קניוק חותם על ספרו "היהודי האחרון" אמש בבית ביאליק בתל אביב (צילום: אפרת כפרי)

גם ממרחק השנים שחלפו קשה להעריך את מלוא מורכבותו של הרומן התקופתי "היהודי האחרון", בו רואים רבים את אחת מיצירות המופת החשובות ביותר שנכתבו בספרות העברית. קניוק לקח על עצמו משימה לכאורה בלתי אפשרית כשניסה לסכם את גורל העם היהודי במאה ה-20 דרך עלילה סבוכה שבמרכזה עומדת משפחה שקורותיה מכילים את היהדות והישראליות כאחד. "כשקראתי את הספר בגיל 20 הבנתי לראשונה מי אני, מאיפה אני בא ולאן אני אמור ללכת", התוודה במהלך הערב הבמאי ארי פולמן שמעריץ את קניוק באדיקות. "הרגשתי שנתקלתי במשהו שהולך לשנות את חיי באופן טוטאלי, זהו ספר מתווה דרך".

בהקדמה למהדורה החדשה כתב הסופר עוזי וייל כי לראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ואילו באחרית הדבר, כתב הסופר דביר צור כי הרצון להצליח והאמונה כי בסופו של דבר תגיע ישועה מיסטית מתנפצים בספר שוב ושוב אל החומה הקרויה מציאות, ואילו החיפוש אחר פתח הצלה מתגלה כפח יקוש והחיים כרוכים תמיד במוות ובאבדן. מנחת הערב, שהרה בלאו, הביעה מצידה את פליאתה על כך שצבר אולטימטיבי כמו קניוק, שנמנה על סופרי דור תש"ח שהרבו להלל את היהודי החדש יפה הבלורית, כתב יצירות שקשרו באומץ ובכישרון רב בין הגלותיות לעבריות, באופן שבו "היהודי מציץ מבעד לישראלי".

בין שרשרת מברכיו של קניוק הקריאה עורכת המהדורה המחודשת, רנה ורבין, קטעים מ"היהודי האחרון" ואילו השחקנית יבגניה דודינה הציגה קטע מ"אדם בן כלב", שעובד בעבר למחזה בתיאטרון גשר. את דברי ההוקרה לקניוק חתמה יהודית רביץ שביצעה לבקשת חתן השמחה שני שירים של משוררות: "תמונה" של דליה רביקוביץ ו"סליחות" ("באת אלי את עיני לפקוח") של לאה גולדברג, שהיה כרטיס הביקור של רביץ כאמנית בפסטיבל הזמר של 1977.

"ספר מתווה דרך". ארי פולמן (צילום: אפרת כפרי)

מיד לאחר מכן הגיע רגע השיא של הערב כאשר עלה קניוק לבמה וסיפר לקהל כי יום הולדתו האמיתי יחול בכלל רק בעוד חצי שנה. "כנראה שהמארגנים שמעו משהו מבית החולים ולא רצו לקחת סיכון", הוא התלוצץ. "מעולם לא רציתי להיות סופר אלא מסגר אבל לא יצא לי", המשיך קניוק להתבדח. "קשה ומוזר לי לדבר על ספר, ועוד שלי. הרבה יותר קל לי לספר בדיחות וכנראה שאני סטנדאפיסט טוב יותר מאשר סופר, אבל הערב אדבר לראשונה על 'היהודי האחרון'".
מנקודה זו החל קניוק לגולל את מסכת כתיבת הספר, שעומד לדבריו במרכז חייו, וסיפר כי מקור ההשראה ל"יהודי האחרון" היה שכן, ניצול שואה בשם גלברט, שהעביר את כל המלחמה באושוויץ ובסופה חשב שהוא השורד האחרון. גלברט הפך לחבר קרוב של קניוק, שתמיד הסתקרן מהיהודים הגלותיים אותם הוא מכנה "השרדנים האמיתיים של ההיסטוריה", והחל לחפש את היהודי שבו ולהימשך בחוזקה לתורת הסוד היהודית.

המתח שבין היהודי לישראלי והניסיון למצוא את המשותף להם מעולם לא הירפה מקניוק, שהתוודה בפני הקהל כי לאורך כל חייו תמיד רצה להיות מישהו אחר במקום אחר, דבר המסביר אולי מדוע מעולם לא היה ממש שייך או מקובל על המילייה הספרותי. כדי להמחיש את דבריו סיפר כי כבר כשהיה ילד רצה להיות ייקה ("מאחר והם תמיד היו לבושים יפה והאזינו לבטהובן") ולחבריו סיפר כי נולד בגרמניה. כשאלה פקפקו באמיתות דבריו החל לאמן עצמו לצעוק "אהו" כשהרביצו לו, כפי שהייקים נהגו לצעוק, ולא "איי" כמנהג הילידים הצברים.

לא צעק כמו הצברים. קניוק עם יהודית רביץ (צילום: אפרת כפרי)

סיפורים מסוג זה עיטרו לכל אורך הערב את דבריו של קניוק, שכמו בספריו הקפיד לשלב את הפרטים הקטנים בתוך עלילת העל ועל ידי כך העניק לה צבעים עזים ובוהקים יותר. נדמה כי כישרונו לטוות עלילת קורי עכביש, השוזרת עצמה לרשת סבוכה שבה כל המשתתפים מסתבכים לבסוף, מאפיין גם את חייו הפרטיים – אם לשפוט לפי מכריו ומוקיריו הרבים שחיבקוהו בתום הערב בעיניים נוצצות. על רקע זה קשה להאמין שלסופר החשוב הזה, שהקדים את זמנו מבחינות רבות, טרם הוענק פרס ישראל לספרות, שלא לדבר על נובל.

מתי פרס נובל? (צילום: אפרת כפרי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully