אילנה, אילנה היפה, איזה קול יש לה, כמו זיכרון ילדות מתוק. גבירותי ורבותי, מחיאות כפיים לאילנה. בראבו. מיד יעלה כאן על הבמה הקוסם הגדול יוריני. שמעתם, הורים וילדים? בינתיים תיהנו מהאוכל והשתייה. אנחנו שמחים לארח אתכם כאן בגורקי ויום הולדת שמח."
ואדים ססז'ינאק כיבה את המיקרופון, מחה מספר טיפות זיעה ממצחו ופיזר חיוכים רחבים לכל עבר. המקום שלו, מסעדת גורקי הקטנה שבפאתי איזור התעשייה של אשדוד, היה מלא כמעט עד אפס מקום. כל השולחנות הוזמנו בבוקר אותו יום לחגיגת יום ההולדת החמישי של הנכדה של מישה אנטוב ועשרות גברים ונשים על ילדיהם הגיעו לחלוק כבוד ולהשביע את קיבתם עם מבחר המטעמים והמשקאות של המולדת הישנה. קולות צחוק וצהלה נשמעו בכל רחבי גורקי לאורך כל הערב וואדים הסתובב בין האורחים, מזיז את גופו הכבד באיטיות, חולק בדיחה שחוקה עם אחד ודבר רכילות עם אחר עד שהגיע לדלת המטבח ונעלם מאחוריה. שם יכול היה להיפטר מהחיוך המאולץ ולגעור במי שצריך כדי שהעסק יעבוד.
"מטומטם, אתה שורף את הבשר. תוריד אותו מהאש ושים את הלבבות", הוא צעק על הטבח, "ואיפה יוריני הגדול? אתה עוד לא לבוש? למה אתה מחכה לעזאזל?"
בפינת המטבח, יורי זדוביץ', כבן שישים, בעל פנים מעט קמוטות ושפם אפור ומדובלל, ניסה במאמץ רב לעטות עליו מקטורן שחור שכבר מזמן ידע ימים נאים יותר. יד אחת כבר נכנסה, אבל השנייה סירבה להתמסר בקלות ועוד רגע הוא ימתח איזה שריר או שהמקטורן יקרע וקיום ההופעה יהיה בסכנה.
"עוד רגע בבקשה.", ענה יורי.
"בבקשה על הזין שלי. יום הולדת לנכדה של אנטוב בחוץ ואתה מאחר לי?".
"אתה יודע, ואדים", המקטורן סוף סוף הסתדר, "היום זה גם יום ההולדת של אשתי. אני לא רציתי בכלל לבוא היום לעבודה."
"אז לך לעזאזל ליום ההולדת של אשתך ואל תבוא לכאן יותר בחיים, אבל אם אתה רוצה להביא כסף הביתה אז תתחיל להיות מקצועי. אני עוד דקה אקרא לך לעלות לבמה. בלי פשלות".
ואדים יצא מהמטבח חזרה אל המסעדה ויורי החל לאסוף את ציודו הדל ולהתכונן.
הוא מעולם לא רצה להיות קוסם, אפילו לא בילדותו. לפני שלושה חודשים הוא ראה מודעה בעיתון מקומי בשפה הרוסית שלפיה, מחפשים מפעיל לימי הולדת במסעדת גורקי והציע את מועמדותו. לקראת הראיון הוא שוטט בכמה אתרי אינטרנט והתאמן בבית עד שהצליח לבצע מספר טריקים פשוטים כמו שליפת מטבע מהאוויר והוצאת מטפחת ארוכה ממגבעת עם תחתית כפולה, שרכש בחנות צעצועים. כנראה שלא היה זה כישרון הקוסמות שלו ששכנע את ואדים לקחת אותו אלא עיר משותפת בה גדלו בעברם והסכום הנמוך שיורי דרש.
ברוסיה, קודם לעלייתו לישראל לפני תשע שנים, היה מהנדס זוטר במפעל של רכבים, אבל בארץ החדשה לא מייצרים מכוניות והידע המקצועי שלו היה ספציפי מדי מכדי שיקבלו אותו לעבודה במוסך. הוא התפרנס בעיקר, אז והיום, מאבטחה בבתי קפה והתגורר בדירה שכורה קטנה יחד עם אשתו, בנו בן השלושים ואחת וכלתו שנכנסה להריון לא מזמן. אשתו סובלת ממחלה קשה במעי הגס ולמרות שעברה טיפולים יקרים, רוב היום היא מרותקת למיטתה. בנו עובד במשמרת לילה במאפייה והכלה לומדת ראיית חשבון במכללה הסמוכה לביתם. הפרנסה מועטה והחובות לבנק הצטברו, אך יורי בחר להמציא את עצמו מחדש כקוסם מרופט במסעדה מאשר לבקש נדבות.
"אתה צריך להופיע בלאס וגאס, לא כאן. קוסם גדול כמוך", הקניט אותו בעברית שוטף הכלים הערבי, כפי שאהב לפעמים לעשות.
"זה בסדר", השיב יורי, "לפחות אני לא מנקה זבל מצלחות".
"למי אתה קורא זבל, יה מניאק?".
יורי לא ענה. הוא הכניס לכיס המקטורן את מקל הקסמים מפלסטיק שלו והביט לרגע בבבואתו שהשתקפה על סיר שהיה תלוי מולו.
"ילדים חמודים, תתקרבו לבמה כי עכשיו עומד להיכנס לכאן אמן הקסמים והכשפים, יוריני הגדול.", נשמע קולו של ואדים מהדהד ברמקול של המסעדה ומייד אחריו רעשי המולה של כמה זאטוטים נרגשים.
"אני בא, אני בא. מישהו ראה את הכובע שלי?", מלמל יורי.
הטבח הושיט לו את המגבעת ויורי חבש אותה על ראשו באיטיות. הוא כחכך בגרונו ויצא מבעד לדלת אל הבמה, מסונוור קלות מהפרוז'קטור.
"שמעתי שיש כאן יום הולדת לילדה הכי חמודה בעולם אז באתי מארץ רחוקה ומופלאה לעשות לה קסמים שטרם נראו.", יורי הכריז בקולו הצרוד וקיבל תשואות קלות ממספר ילדים והוריהם.
מישה אנטוב, הסב, ישב בשולחן במרכז המסעדה. שפתותיו היו מעט מחויכות אך עיניו היו כזוג קרחונים ובחנו את יורי מכף רגל ועד ראש. שמו של אנטוב היה מוכר מאוד בקרב הקהילה הרוסית בישראל. מצד אחד, תורם גדול למוסדות צדקה של המגזר; מצד שני, מלווה בריבית אכזרית שרצוי לכל מי ששומר נפשו שלא לאחר במועד הפירעון. יורי ידע שגם בעת הכי קשה, עדיף לא להיעזר בשירותיו של אנטוב.
"אברא קדברה הוקוס פוקוס, מי רוצה מטבעות מזהב?", שאל יורי וכל הילדים הצביעו בתחינה. הוא סובב את ידו באוויר, מסתיר מטבע שוקולד עטוף בפלסטיק דמוי זהב בין האגודל לכף היד וברגע המתאים - בערך - הוא חשף את המטבע והושיט אותו לילד קטן עם שיער בלונדיני בהיר שמיהר לפתוח את הציפוי ולנגוס בממתק. הוא ביצע עוד מספר קסמי זריזות ידיים פשוטים עד שהגיע לנכדה של אנטוב שישבה על ברכי סבה.
"לנסיכה הקטנה הבאתי מטפחת ממשי", יורי כרע לידה, הסיר את המגבעת מראשו והראה לכל האורחים שהיא ריקה. "כעת נאמר את מילת הקסם ביחד ילדים: סופרקליפרג'לסטיק". הוא נקש עם המטה מפלסטיק על המגבעת, הכניס את ידו אל מתחת לתחתית הכפולה ומשך את המטפחת החוצה.
אחד האורחים, שהיה כנראה מעט חד עין יותר מיורי, שמט מידיו את המזלג והסכין שהחזיק ברעש מצלצל. יורי הביט במטפחת שהתנדנדה מול עיני הנכדה ולא יכול היה לנוע או לדבר מתדהמה. לקצה הבד היו קשורים זוג אשכי פר כרותים. נוזל שימור סמיך נטף מהם באיטיות.
דממה מקפיאת דם השתררה במסעדה, יורי בקושי הצליח לנשום אך הנכדה, בתמימותה, שלחה את ידה במהירות אל עבר זוג האשכים ולמרבה הזוועה הכניסה אותם כמעט במלואם אל תוך פיה והחלה למצוץ ולנגוס אותם בתאווה.
מישה אנטוב זינק מכיסאו והפיל את נכדתו לרצפה. הוא תפס אותה בכוח מידה וסטר לה בעוצמה אדירה. הנכדה ירקה את עיסת האשכים ופרצה בבכי מר מלווה בצרחות. אנטוב הביט בה בזעם ויצא בהחלטיות מהמסעדה, מלווה במספר אנשים נוספים שמיהרו בעקבותיו.
יורי ניצל את ההמולה שהתרחשה סביב ומבלי להרהר יותר מדי, התקדם אל עבר המטבח, משאיר מאחוריו את בעל המסעדה, ואדים, שהיה קפוא כפסל שיש, פניו לכודות בהבעה של אימה. כשנכנס למטבח בדרכו אל דלת היציאה האחורית, יורי חלף גם על פני שוטף הכלים והטבח שעמדו בכניסה וצפו בכל המתרחש.
"אנחנו מצטערים", מלמל שוטף הכלים. "זאת הייתה רק בדיחה. לא חשבנו...".
יורי לא טרח להגיב ויצא אל הסמטה האחורית החשוכה. הוא כמעט נפל מטה לאחר שהרגיש כאב פתאומי וחד בצלע הימנית שלו אך הצליח להתאושש. הוא פשט את המקטורן שעליו והשליך אותו לאחד הפחים. מהמסעדה נשמעו צעקות רבות שפילחו את הלילה, המהומה בפנים הייתה רחוקה מלהסתיים אך ליורי כבר לא היה מה לחפש שם. הוא צעד לרחוב ראשי ולאחר כמה דקות תפס מונית שירות שלקחה אותו לביתו.
בדירה חיכתה לו אשתו, שישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה. הבן היה במשמרת במאפייה והכלה כבר ישנה. יורי התיישב ליד בת זוגו והביט גם בשעשועון נושא הפרסים בו צפתה.
"איך היה בעבודה?", היא שאלה.
"היה בסדר. כרגיל", לפתע הוא קירב את ראשו אליה ונישק אותה ארוכות על לחיה. "מזל טוב, אהובתי. יום הולדת שמח".
"חיים שלי", היא אמרה ודמעה ירדה מעינה, כאילו חיכתה להזדמנות לצאת לאוויר העולם. "מה הייתי עושה בלעדיך?".
שעתיים אחרי שנכנסו למיטתם ונרדמו, נפתחה בפתאומיות דלת חדרם. הבן עמד בכניסה, מתנדנד.
"אמא... ", הוא לחש וצנח עם כל כובד משקלו על הרצפה. שלולית אדומה-כהה התפשטה במהירות תחתיו והחלה לגדול למימדים עצומים.
שני גברים גבוהים וחסונים, עטויי כובעי גרב שחורים, נכנסו לחדר. ביד כל אחד מהם הייתה סכין קצבים גדולה, מכוסה בחוטים דקיקים ורבים של דם.
יורי אחז בעדינות בכף ידה של אשתו. הוא לא הכיר שום קסם שהיה יכול להושיעם.