פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "חידת מותי"

      גדעון, אלמן המגדל את בתו לבדו, לא אוהב הרפתקאות אבל נשאב לאחת כזאת כשהוא מפענח צופן מקולל. מתוך ספרו החדש של אמנון ז'קונט

      מדבר יהודה, מחנה חפירות ארכיאולוגיות, 1992

      זה היה הלילה האחרון שבו הרשתה לעצמה לחוש כלפיו תשוקה.
      ברחבת החול היו מונחים ארגזי הממצאים, מוכנים להעמסה. לידם היו מוטלים אתי החפירה, המכושים, ערימה של דליים, מברשות וראשי מטאטאים. המשאית כבר חנתה במרחק מה משם, בדרך העפר, והנהג השתופף ליד מדורה זעירה בחברתו של שומר המחנה. שתי שותפותיה לאוהל ישנו. בשלושים הימים שחלפו מאז הגיעה לשם למדה לזהות את קולות השינה שלהן: האחת נחרה והאחרת שאפה ופלטה אוויר בפה פתוח.

      היא נחלצה משק השינה, יצאה מן האוהל ורצה יחפה על פני האדמה הקשה. בפתח האוהל שלו כמעט מעדה על עצם שהיה מונח על הקרקע: עגלת משא מתקפלת שלא נאספה אל מצבור המטען. היא צנחה ארצה וזחלה אל פנים האוהל, משילה מעליה את חולצת הטרנינג ואת המכנסיים. שק השינה שלו כבר היה פתוח, מוכן לקלוט אותה אל תוכו.

      היא נצמדה אליו, נושמת את ריחו אל ריאותיה. הוא חיבק אותה בידיו הגדולות, שבשיעורים היתה מרותקת לתנועותיהן, והיא חשה שגופה נמס. כמו בכל אחד משלושים הלילות שחלפו, בלמה את הקול שבא מתוכה. תנועותיהם הובילו אותם אל מחוץ לשק השינה, ואבנים קטנות ננעצו בעורה, מגבירות את התערובת של הנאה ושל סבל.

      "אני רוצה ילד," אמרה פתאום, בלי שתוכל לשלוט במילים, "תעשה לי ילד."
      הוא עצר והביט בה, חזהו עולה ויורד. היא ליטפה את פניו המזוקנים, יורדת על פני האף הי?ש?ר אל השפתיים ומטיילת עליהן באצבע.

      "מחר הכול ייגמר, ואני כל-כך רוצה שיישאר לי משהו ממך."
      "שום דבר לא ייגמר. יש לנו תוכנית."
      "אני יודעת, וזה מה שהחזיק אותי כל השנתיים האחרונות. אבל החודש הזה הוכיח כמה טוב לחיות ביחד: לישון אתך בלילה, לראות אותך כל היום, להיות חלק מן העולם שלך. מחר נחזור לשגרה הרגילה של ערב אחד בשבוע, ובשאר הערבים אני אכריח את עצמי לא לחשוב עליך ולא להשתוקק, כדי לא להשתגע."
      הוא פשפש בכיס חולצתו, שהיתה מוטלת בסמוך, הוציא חפיסה מעוכה של סיגריות והצית אחת. "החלטנו..." אמר מבעד לסילון העשן.

      "נכון, החלטנו לחכות, אבל החודש שעברנו ביחד שינה משהו. אני לא אוכל לחזור אל הרעב אחרי שטעמתי מכל השפע הזה. אם אנחנו מתכוונים לחיות יחד מתישהו, למה לחכות עם הילד? אני אג?דל אותו בינתיים. אני לא צריכה ממך כסף. אני יכולה לעבוד בהמון דברים, וכשיום אחד תעזוב את הבית כבר יהיו לך בן או בת חדשים, וגם אותי."

      הוא הרכין את ראשו. "אני פוחד," אמר בקול נמוך שהתחזק מיד, "אבל יש משהו אחר שהתכוונתי לתת לך." הוא קבר את הסיגריה בחול ולבש את חולצתו. "בואי. זה לא רחוק."
      היא חיטטה בערימת הבגדים ומצאה את מכנסיה ואת חולצת הטרנינג.

      "תצטרכי נעליים," אמר כשיצאו מן האוהל ונטל את עגלת המטען המקופלת.

      הם חצו את הרחבה בצעדים מהוסים. בלי שיסביר ידעה שהדבר שהם עושים סודי ואסור אפילו יותר מן הקשר ביניהם. הוא חיכה לה כשלקחה את נעליה מן האוהל, ובזמן שנעלה אותן העיף מבט אחרון אל המדורה שעל דרך העפר.

      "למה אנחנו מסתתרים?"
      "עוד מעט תדעי." הוא אחז בזרועה ומשך אותה אחריו אל תוך החשיכה. עגלת המשא שקשקה כשנשא אותה במעלה השביל המטפס בהר. המחנה נבלע בחשיכה שמתחתיהם. רק המשאית רבצה ליד המדורה, כמו חיה ענקית המגוננת על מכוניותיהם הקטנות של חברי המשלחת.

      הם עברו באתר החפירות שנטשו ביום הקודם - אוסף של מערות ששימשו נזירים מתבודדים לפני אלפיים ומשהו שנים - ופילסו להם דרך בין שוחות חפורות ושלטים קטנים שסימנו את הנקודות שבהן נאספו הממצאים. מעבר לגדר האתר התנשא מדרון תלול. "אין כאן שביל," אמר, "נצטרך להיות זהירים." הוא טיפס באלכסון לכיוון הפסגה והיא נגררה אחריו, אוחזת בחגורתו. הוא היה נמוך קומה וחסון, עם איברים קצרים ועבים, קרחת רחבה ושפם סמיך. העוצמה שבה משך אותה גרמה לה לדמיין שאל קדמון נושא אותה עמו אל משכנו שבשמים. רוח של לפנות בוקר החלה לנשב, מביאה אתה ריח יבש של מרחבים ושל דבר מה בלתי צפוי ואלים שאספה בנקיקים שמסביב. היא עצרה להריח. "עוד מעט," הוא לחש, "כמעט הגענו."

      דקות ארוכות אחר-כך עצר ליד שיח קוצני סמוך לראש ההר. היא שאפה אוויר בעוד הוא מסלק את השיח וצופה בו מידרדר במורד. "לא צריך אותו יותר," הפטיר.

      רק אז ראתה את פתח המערה. הוא נכנס ראשון והושיט יד לתמוך בה. הם צעדו בזהירות בתוך חלל חשוך, חסר ממדים. "אל תדאגי, עוד כמה צעדים נהיה ממש בפנים, ואז נוכל להדליק פנס." היא שבה ואחזה בחגורת מכנסיו.

      באור הלבן נגלה פנים המערה. היא זיהתה כירת אבן עתיקה וכמה כלי חרס כמעט שלמים, ולצדם כלים חדישים לגמרי: יתד ברזל, פטיש סתתים וחבל מגולגל. הוא קלט את פליאתה והסביר, "אתמול, כמה שעות לפני שסיימנו, עליתי לכאן, לראות את הנוף ולחשוב איפה נחפור בשנה הבאה. בדרך מצאתי את המערה הזאת. איש לא נגע בה במשך אלפיים שנה. בערב, כשאכלתם, חזרתי עם יתד, פטיש וחבל, גררתי שיח מן הוואדי והנחתי על הפתח."

      היא הביטה סביבה. "למה כל הטרחה? יכולנו לתעד את המקום ולאסוף את הכלים תוך שעתיים."
      הוא הפנה את הפנס אל אחד הקירות והאיר סדק בסלע שהתרחב בתחתיתו לפתח של מחילה. "תכניסי יד," הורה.
      העדנה שהיתה ביניהם למטה, באוהל, התפוגגה. הם שבו להיות מורה ותלמידה, והיא עשתה כפי שהורה לה. כשתחבה את ידה פנימה נתקלה בעצם נוקשה וצונן.
      "שיש." הוא משך אותה בעדינות לאחור והכניס את זרועו אל המחילה. שרירי גבו השתרגו מתחת לחולצה כשגרר משם במאמץ לוח שיש בגודל של עמוד עיתון ועליו תבליט בדמות אישה. הוא האיר אותה בפנסו. חור גדול היה פעור בטבורה וחורים קטנים יותר בעיניה, בפטמותיה ובאיבר המין שלה.
      היא הביטה בו בשאלה.

      "עשתורת. הגרסה הבבלית. אין שום היגיון שחפץ כזה יימצא במערה של נזירים, אלא אם כן..." הוא קירב את הפנס אל החור בטבור ונשף לתוכו, לסלק את החול. היא דימתה לראות שם משהו חום, אולי עלה מיובש. "אף אחד לא היה סוחב את התבליט לכאן ומסתיר אותו בקיר המערה אלמלא היה בו משהו מיוחד וחשוב, והמשהו הזה נמצא בפנים." הוא האיר את הנקב בפנס. "נראה כמו קלף." היא סייעה לו לגרור את לוח השיש על הקרקע החולית ולהעלות אותו על עגלת המטען. "נעביר את זה למכונית ואחר-כך תשמרי אצלך בבית."
      "למה אצלי?"
      "כי זה העתיד שלנו. אחרי שאעזוב את הבית אצטרך לנהל משפט גירושין, לשלם מזונות, להתמודד עם ביקורת במשפחה, בין החברים, באוניברסיטה. אי אפשר לעשות את כל זה בלי כסף, והדבר שבפנים שווה המון כסף, וגם פרסום."
      "איך אתה יודע?"
      "חוש. עשרים שנה של ארכיאולוגיה."
      "ולא ישאלו מאיפה?"
      "יש מספיק סוחרי עתיקות במזרח ירושלים שישמחו לתת לי תעודה שתעיד שהתבליט נמצא לפני 1978, כשחוק העתיקות נכנס לתוקף. לכל היותר הם יבקשו שאעביר להם בתמורה כמה ממצאים משלי." הוא נעץ את היתד בקיר הסלע. הלמות הפטיש העירה הד ממעמקי המערה. "אל תדאגי, גם אם שומעים את זה בחוץ, יחשבו שאלה אימונים של הצבא." הוא קשר את החבל ליתד והחל לגרור את העגלה. "תאירי לי בפנס עד שנגיע קרוב לפתח, ואז תכבי."

      היא עשתה כפי שהורה לה, וגם סייעה לו לקשור את החבל אל העגלה ולדרדר אותה בזהירות במורד. אחר-כך גלשו על אחוריהם אל אתר החפירות וגררו את העגלה בקשת רחבה סביב המחנה. הסובארו סטיישן שלו חנתה בדרך העפר, מאחורי המשאית. הוא פתח בלאט את דלת תא המטען, ובכוחות משותפים הכניסו פנימה את התבליט וגם את העגלה. "נצטרך אותה כשנגיע אלייך," הסביר בנימה המחושבת שלו, שצופה הכול מראש.
      הבוקר החל לעלות. "לכי את ראשונה," הוא הורה לה, והעביר את שפתיו על פיה בנשיקה עניינית, "אני אגיע בדרך אחרת."
      גם את הדרך לתל אביב עשו לחוד. היא ישבה במשאית, עם המטען ועם שאר התלמידים, והוא עקף אותם במכוניתו בחברתם של ראש החוג ומרצה נוסף, שהצטרפו למשלחת ביום האחרון, החגיגי, של החפירות. כשהגיעה לביתה מכוניתו כבר חנתה שם. הם עטפו היטב את התבליט בשמיכה וגררו אותו אל דירתה, מושכים את העגלה יחד, מדרגה אחר מדרגה. אחר-כך, במיטתה, חיבק את גופה, שדאב מן המאמץ, ואמר, "אני רוצה שתזכרי את הלילה הזה כליל האירוסין שלנו, ה?תחלת החיים המשותפים."
      היא ידעה שעליה לשמוח, אבל חששה לעשות כן. משהו אפל ארב להם. היא חשה בו כל אותו הלילה, וגם חצי שנה אחר-כך, בליל דצמבר גשום, כשטלפן והודיע שנקרא למילואים. היא היתה ערה עד הבוקר, מעשנת בשרשרת ובטוחה כל-כך ברע העומד להתרחש עד שכלל לא הופתעה - יומיים אחר-כך - כשמודעות האבל כיסו את כל לוחות המודעות בקמפוס ופניו התנוססו על הקיר בכניסה לבניין הפקולטה, מעל שולחן שכוסה בפרחים ובנרות נשמה.

      תל אביב, ינואר 2009

      ראשון בא הגשם, קולני ואלים, ואחריו רעמים שהרעידו את זגוגית החלון. גדעון פקח את עיניו. נוגה של בוקר חורפי הסתנן מבעד לחרכי התריס. דמות צנומה רכנה אל השידה שממול למיטה. הוא שכב, מכו?וץ, מתחת לשמיכה והתלבט אם להדליק את האור או לחכות שהדמות תמצא את מה שהיא מחפשת ותסתלק.

      האפשרות השנייה היתה הבחירה הטבעית מבחינתו. בארבעים ושבע שנות חייו התברר לו שפסיביות היא אמצעי התמודדות יעיל לא פחות מנקיטת יוזמה, ועל-פי רוב גם פחות מסוכן.

      אבל היתה רונה, שישנה בחדר הסמוך, אפופה מין חמימות מתוקה שנערות בנות שש-עשרה מייצרות בחורף. מה אם הפורץ ימשיך אל חדרה? גדעון מתח את זרועותיו לאט, צבט את שולי השמיכה וחיכה. הפורץ הזדקף. בידו היה ארנק, והוא חיטט בו בריכוז. לרגע עברה בגדעון התהייה מדוע הוא אינו לוקח אותו ומסתלק, אך ברגע הבא כבר עמד על המיטה בפיג'מה הרחבה שלו, הטיל את שמיכת הפוך על הזר והפיל אותו אל הרצפה.

      הגוף שמתחת לשמיכה צרח משהו, אך אל אוזניו של גדעון הגיעו רק קטעי הברות. מה עכשיו? הטלפון רחוק, ואם יקום אליו, ינתר הפורץ על רגליו ויפרוץ החוצה, אולי אל חדרה של רונה. מעבר לקיר פצח הרדיו המעורר בנעימת בוקר. "רונה!" הוא צעק מלוא ריאותיו.

      החבילה שמתחתיו הגבירה את התפתלויותיה. "רונה!" קרא שוב, "תפסתי פורץ. תתקשרי למשטרה."
      כאב חד חרך את זרועו. הפורץ הצליח לשלוח זרוע אל מחוץ לשמיכה ולנעוץ בו ציפורניים ארוכות. גדעון הגביר את לחצו. קווצת שיער ערמונית ארוכה גלשה מבעד לפתח שנוצר בשמיכה וקול קרא, "אבא, אתה חונק אותי."
      גדעון התרומם בכבדות והדליק את האור. גם הפוך קם, והוטח במיטה. "יכולת להרוג אותי," רטנה רונה בתלונה, עדיין אוחזת בארנקו.

      גדעון לא היה מופתע. כבר זמן רב ניחש את הסיבה לכך שמלאי השטרות שבארנקו מידלדל, אך העדיף להדחיק אותה.
      רונה הניחה את הארנק על השידה, לצדה של חבילה עטופה בנייר ורוד.
      "מה זה?"
      "היום כאילו עשרים ואחד בינואר? אז יש לך? יום הולדת ארבעים ושבע?"
      הוא הסיר בזהירות את הנייר מקופסה גדולה ומרובעת. אפטר שייב, מן הסוג שאורית היתה קונה לו בכל יום הולדת. גרונו התכווץ.
      "באתי לשים את זה וראיתי את הארנק. לא יכולתי להתאפק..."
      עיניה הגדולות שידרו תום. הן היו כחולות-סגולות, כמו עיניה של אורית, והעירו בגדעון געגועים. "תודה. יפה שזכרת וקנית לי," אמר, והמילים יצאו מפיו שטוחות, כמעט רשמיות.
      רונה חיבקה את צווארו בהקלה. "מזל טוב, אבוש."
      המחשבה הבאה שחלפה בראשו היתה שבוודאי רכשה את הבקבוק בכסף שגנבה מארנקו. "כמה זמן את גונבת ממני?"
      היא ניתקה ממנו באכזבה. "מאז שאמא מתה," אמרה, משפילה את מבטה בהבעת אשמה שנראתה לו מושלמת מכדי להיות אמיתית. גדעון התיישב על המיטה. היא רכנה לעברו, כאילו התכוונה לחבק אותו שוב, אך עצרה.
      "אני כל-כך רוצה לבטוח בך," אמר במפח נפש.
      "אתה יכול לבטוח בי, אבוש." היא התנשפה, בולעת את המילים. "אני אוהבת אותך, ואתה יודע שאם פעם תצטרך משהו, אני יעשה בשבילך הכול."
      "אעשה," תיקן גדעון.
      "אעשה... רק שלפעמים אני פשוט מוכרחה דברים ורוצה אותם מיד. אמא היתה אומרת שאלה התקפות של פתילק?צ?ר?צ?רצ?י?ה."
      גדעון הביט בה בפליאה. כל גילוי של העולם הפרטי שהתקיים בין בתו לאשתו המנוחה עורר בו תסכול, כאילו הופקד על טיפול במכשיר מורכב בלי שנמסרה לו חוברת ההפעלה. "התקפות של מה?"
      "פתילק?צ?ר?צ?רצ?י?ה... זאת מין מחלה. פתיל קצר. אני חייבת שכל מה שאני רוצה יהיה לי מיד. למשל, אני רואה את הארנק שלך וחושבת: איזה יופי, מאתיים שקל לקנות דברים בקניון."
      "ובאותו רגע את לא חושבת על אף אחד ולא אוהבת אף אחד."
      "לא נכון. זה כמו שפעת. אתה לא מפסיק לאהוב אותי גם כשאתה מתעטש ויש לך חום, נכון?"

      הוא הניד בראשו בספקנות. "למה לא ביקשת ממני כסף?"
      "כי תמיד אתה אומר שאין לנו."
      "אין לנו הרבה, אבל יש כל מה שצריך."
      קולה התקשח בקוצר רוח. "אצלך, מה שצריך זה חולצות שמוכרים בסופר על יד הסלטים ונעליים מ... אני לא יודעת מאיפה. במקום קולה אתה קונה מיץ ממותק ועושה סודה עם המכשיר המעפן שקיבלתם בחתונה."
      "מה בדיוק חסר לך?"
      "הכול. אני רוצה בגדים מהקניון, וכסף לסרטים ומסעדות." היא התיישבה על השטיח. עיניה נמלאו דמעות של תסכול.
      הוא דיכא דחף לקטוע את השיחה ולהימלט מן החדר. "כל מה שיש בקניון תמצאי במקומות אחרים בחצי מחיר. ומסעדות הן סתם יקרות. אני יכול להכין לך אוכל לא פחות טעים ולהקפיא כדי שבכל יום תיקחי לך ו..."

      היא קפצה ממקומה. "אתה רואה? אתה לא מבין כלום. זה לא רק לאכול במסעדות, זה ללכת עם החברות שלי, להסתובב, להרגיש שאני יכולה לקנות, ובחופש הגדול לנסוע לחו"ל." קולה נישא על גל חדש של רוגז: "אתה יודע שאני היחידה בכיתה שלא נוסעת לשום מקום? ואל תגיד לי שוב שלא כל הילדים בארץ גרים ברמת אביב. אתם החלטתם לגור כאן, אז אתה צריך לדאוג שאני ארגיש כמו כולם."

      גדעון גיחך במרירות. "העניין הזה דווקא עומד להיפתר. אם אני לא אגיע להבנה עם סבתא, לא נגור כאן."
      "זה עוד יותר מבאס!" היא צעקה. "אני לא רוצה לעזוב את החברות והחברים שלי. מה שווה העבודה שלך באוניברסיטה אם כל החיים הצלחת לקנות רק איזו דירה לגמדים בקריית פאתט."
      "היא לא לגמדים. יש בה שלושה חדרים, וקריית אונו ממש לא פאתטית, ועד שאמא נפטרה לא היה לנו צורך בדירה אחרת. היתה לנו הדירה הזאת, והיה ברור שנוכל להמשיך לגור בה כמה שנרצה."

      "היא של סבתא, ועם המצב הכלכלי שיש עכשיו היא צריכה אותה כדי לחיות מן השכר דירה, כי כל המניות שסבא השאיר לה נפלו, ואם היית באמת דואג לי, וגם היתה לך משכורת של בן אדם, היית יכול להוסיף על השכר דירה שאתה מקבל על הדירה בקריית אונו ולשכור דירה אחרת כאן, ברמת אביב."

      הוא ידע שהיא מדקלמת את המילים שחמותו טפטפה באוזניה בביקוריה שם, יחד עם הגו?לש ועוגות התפוחים עם הקצפת. בכל זאת התעקש להסביר: "ובקשר לעבודה באוניברסיטה, כבר הסברתי לך שאי אפשר למדוד הכול רק בכסף."

      "אני יודעת, אני יודעת, היו לך כל מיני תגליות חשובות ואתה כותב ב'הארץ', וגם כתבת ספרים על דוד המלך ועל יאשיהו ועוזיהו ועוד איזה י?הו?. המור?ה לתנ"ך והמור?ה להיסטוריה מאוד התרשמו כשאמרתי להם שאני הבת שלך, אבל בתכלס דוד המלך זה רק שם של רחוב. החיים זה עכשיו, ובלי כסף הם פשוט עלובים. לא בא לך להיות מסוגל פעם לעשות כל מה שאתה חולם עליו? אתה בכלל חולם על משהו?" התריסה בפרץ חדש של דמעות.
      גדעון הרהר רגע. בפעם הראשונה עלה בדעתו שאולי הגיע הזמן לפתוח בפניה צוהר אל תוך כאבו. "אני חולם על אמא."
      פניה של רונה נהפכו בבת אחת לרכים, כמעט תינוקיים. היא יצאה מן החדר. רגע אחר-כך שמע גדעון את קול התייפחותה מעבר לקיר.

      "חידת מותי", אמנון ז'קונט // כתר ספרים