נוקאאוט

"שבתות וחגים" היא סדרת הטלוויזיה הכי טובה ששודרה בחודשים האחרונים בטלוויזיה, שלא לומר הכי טובה ששודרה כאן בכלל. ככה ממש. בלי התנצלויות ובלי להתבלבל. וזו לא רק העובדה שהשבוע הסתיימה העונה השלישית, יובלות במונחי זמן הטלוויזיה המקומית, מבלי שהשאירה טעם חמצמץ של מנת יתר. להפך – אנחנו רוצים עוד ומהר.

"שבתות וחגים" היא הסדרה הכי טובה ששודרה כאן, קודם כל בגלל התסריט המבריק והדיאלוגים שתמיד מסתיימים על הקצה, רגע לפני שהקיטש הגדול נכנס פנימה. והדיאלוגים האלה הם קולחים וטבעיים כל כך, עד כי קשה להבחין מה היתה הוראת הבימוי, מה היתה השורה הכתובה, ומה תוצר של משחק מצוין או קסם אישי של השחקנים.

זו הסדרה הכי טובה ששודרה כאן, כי השילוב של צילום, עריכה ופסקול מרכיב חוויה טלוויזיונית מרגשת, וזה עניין לגמרי לא טריוויאלי בתוך תעשייה שבה ריגוש הוא מילה נרדפת למניפולציה זולה או זיוף מעצבן.

במהלך העונה האחרונה היו ב"שבתות וחגים" לא מעט רגעי מופת. הוויתור על הצילום הקליפי האגרסיבי של העונות הראשונות לטובת לונג-שוטים על רקע שמים וים, או קלוז-אפים מלטפים על פנים מחוטטות, הוכיח את עצמו כהחלטה יעילה, שלא גרעה כלל מכשרון הבמאי או מאיכות הצלם. שילוב של כל אלו עם פסקול משובח ורלוונטי, הפך את ימי שני בערב לסיבה טובה במיוחד לשבת מול הטלוויזיה ולא לקום גם לא שהקרדיטים מתחילים לרוץ.

על כל אחד מהשחקנים של "שבתות וחגים" נכתב ונאמר כבר הרבה. אלון אבוטבול, שמצדיק כל מה שאמרו עליו עד היום; רומי אבולעפיה, שהרבה עוד ייאמר עליה לאורך השנים; ודרור קרן, שכל מה שנאמר עליו עדיין לא מספיק. אבל ה-הפתעה של הסדרה בכלל והעונה הנוכחית בפרט היא דווקא יעל אבקסיס. הרגישות, החוכמה הנשית, האימהות, המאבק הבלתי אפשרי עם ובלי רפי – אבקסיס מגלמת את דמותה של אלה בטבעיות כזו, עד שלא נותר אלא לתהות מה לעזאזל עשתה שם בערוץ הילדים.

ועוד עניין אחרון. נהוג להשוות את "שבתות וחגים" ל"הבורגנים". לכאורה אותם זוגות, אותו גיל, אותו מצב משפחתי, אותה תל אביב. אבל כמה הבדל. כמה עצוב היה לראות השבוע את יואל עוזב את הבית החדש, יתד ראשון בחלום הבורגני, אחרי שהרס את הגינה בהתקף אמוק. כמה לא אכפת לי מאהר'לה ומאף אחת מהקריקטורות של קשת. גם בקרב הזה ערוץ 2 מפסיד, והפעם לכבלים. מי היה מאמין.