בחודשים האחרונים נטלתי על עצמי משימה עיתונאית כבדת משקל. החלטתי לבדוק מי היא הדמות האהודה ביותר על התקשורת הישראלית. כדי להשלים את המשימה לא בחלתי באמצעים: גזרתי קטעי עיתונות, הדפסתי מדורי רכילות, הצקתי לארכיונאיות מנומנמות, חישבתי נוסחאות סטטיסטיות ולבסוף נשארתי עם שניים. קבלו בפינה הימנית במחיאות כפיים סוערות את מלך הטלנובלות יודה לוי המלך. ומולו בפינה השמאלית, בעל הבית של המדינה, גיבור מדורי הרכילות של עיתוני הכלכלה, המיליונר השרמנטי נוחי דנקנר בכבודו ובעצמו.
האמת, משחק הגמר היה משעמם למדי. כן, יודה פופולרי ואהוד ובכל זאת הפפראצי מציקים לו לפעמים ומבקרי טלוויזיה חצופים מעיזים למתוח עליו ביקורות פעם בכמה שנים. כשהוא עושה מעצמו צחוק, כמו בפרסי ה-MTV בשבוע שעבר, הוא אפילו מקבל עקיצות פה ושם.
על נוחי, לעומת זאת, גם עם זכוכית מגדלת עצומה או מנוע חיפוש קטלני לא תמצאו אף מילה רעה. פרגון מנגד, יש ובשפע. ממש כל יום. בחתונה של עו"ד יאיר כספי, או בפתיחת תערוכת הפיסול של טסי כהן פפר, הנה נוחי פה והנה נוחי שם. תמיד עם חולצה מעומלנת (דולצ'ה גאבנה?) עם אותו חצי חיוך מתנשא (תראו כמה שאני מוצלח) ,עם אותן עיניים כחולות חודרות, לפעמים לצד רעייתו המצודדת, ולפעמים לבד, או ליד מנהל בית החולים נרגש שמר דנקנר תרם לו הרגע מחלקה חדשה. כולם אוהבים את נוחי, כלכליסט ודה-מארקר, ידיעות ומעריב, "לילה כלכלי" ו"כסף קטלני", או איך שלא קוראים לתוכנית הזאת. מלחמת העיתונות הכלכלית? יותר נכון מלחמה על פירגון לנוחי. ואם זה לא היה אתר מכובד היה כאן בהחלט מקום לדימוי נמוך יותר.
קליניקה הון
אז יכול בהחלט להיות שנוחי הוא הגבר המושלם, איש עסקים בחסד עליון, נדבן אמיתי ובעל לב זהב אורגינל. ובכל זאת היחס שמקבל דנקנר מהתקשורת הישראלית לא היה מבייש את פראבדה בימים הלוהטים ביותר של מסך הברזל. גם אם דנקנר צדיק, אין שום סיבה להפוך אותו לליאוניד ברז'נייב. ברוסיה נרצחו בשנה האחרונה שבעה עיתונאים. שם לפחות מרימים היום תחקירים.
האם דנקנר כל-כך פופולארי שתמונתו במדורי הרכילות עוזרת למכור עיתונים? ואולי מישהו לחש באוזנם של עורכי העיתונים שכתבה שלילית על נוחי עלולה להזיק למחלקת המכירות? ואולי, בעידן שבו העיתונים מפסידים כל כך הרבה כסף והמאבק על עוגת הפרסום מחריף כל כך, לא צריך כבר ללחוש כי במילא אף אחד כבר לא מוכן להתעסק עם אלו שכן מפרסמים?
אם התשובה לשאלה האחרונה חיובית, אז כולנו, גבירותיי ורבותי המכובדים, בצרות עצומות. המשוואה כאן פשוטה עד כאב: אם אף אחד לא יוכל להתעסק עם ההון, אז הדרך שלהם לשלוט בשלטון תהיה קצרה מתמיד. הפוליטיקאים שלנו, ואת זה כבר כולנו יודעים, רק ממתינים להם עם כיסים המשתוקקים למזומנים.
עיתונות גוססת זאת לא המצאה ישראלית, תשאלו את ברק אובמה, אבל גם על ערש דווי היא בוודאי מסוגלת להנפיק איזה תחקירון ראוי על דנקנר. זכורות לי כמה דקות של ענת גורן בערוץ עשר לפני כמה שנים, שניסתה אבל לא ממש הצליחה לפצח את האיש. חוץ מזה, נאדה. וכן, בהחלט יכול להיות שלמרות התחקיר המקיף שהרמתי, החמצתי איזו כתבת עשרים עמודים של גידי וייץ במוסף הארץ, או סרט של מיקי רוזנטל שאף אחד לא ראה. ואפילו אם פורסמה או צולמה אחת כזאת, היא לא ממש משנה את השורה התחתונה הכואבת: העיתונות הולכת ומאבדת את היכולת שלה לבקר את האלפיון העליון, היא מעדיפה לחלק לו פרסים או לשכשך בו את זנבה באיזה קוקטייל פארטי בכפר שמריהו.