וואלה! תרבות מסכמת עשור

יורים ובורחים

איך זה שדווקא בעשור של ה-11/9 והמלחמה בעירק, ניצחו "אמריקן איידול" והריאליטי בנוק אאוט את מוזיקת המחאה? דנה קסלר שורפת צמיגים

דנה קסלר
10/11/2009

הרבה מילים נשפכו על תופעת "כוכב נולד" הבינלאומית. את רובן לא קראתי. אני מודה שהאודישנים – גם ב"אמריקן איידול" וגם אצלנו – הצחיקו אותי, ושגם אחרי שלב האודישנים צפיתי בפרק פה פרק שם, אבל בגדול התופעה די עברה לי ליד האוזן. בדיעבד, תופעת "כוכב נולד" מעניינת יותר בשביל מה שהיא לא – מה שעצם קיומה והצלחתה מסתירים ומדחיקים – מאשר מה שהיא כן.

עוד בוואלה!

יש מי שגילה את הסוד: איך תראי מושלמת בלי לצאת מהבית?

בשיתוף פורטונה

בריחה למציאות

העשור האחרון היה רווי באירועים טראומטיים. ה-11 בספטמבר, המלחמה בעירק, האיום האיראני, המפולת הכלכלית – בסך הכל הייתה חרא של תקופה. בעשור כזה היית מצפה שהתופעה המוזיקלית הבולטת ביותר תהיה מחאתית. אין פירוש הדבר שהיה צריך להתעורר גל של זמרי מחאה עם גיטרה אקוסטית ששרים שירים פוליטיים, כאילו אנחנו בסיקסטיז, אבל לכל הפחות היה אפשר לקוות שעשור כזה יוליד איזושהי מוזיקה בעלת תוכן, שמתייחסת למה שקורה בעולם, שכועסת על מה שקורה בעולם, שכואבת את מה שקורה בעולם.

פה ושם היו תופעות כאלה, בקטנה, אבל בניגוד לתקופת מלחמת וייטנאם – אז אמנים אמריקאים נכנסו בשלטונות ללא רחם, גם אם באיחור, ולא מעט שירים וסרטים ביטאו את התסכול של הציבור האמריקאי מהמצב – בעשור האחרון תעשיית המוזיקה מילאה ברובה פיה מים. במקום זאת, התופעה המוזיקלית המשמעותית ביותר של העשור האחרון הייתה "כוכב נולד": בלון ריק שמעדיף צורה על תוכן. במקום לצעוק על ג'ורג' בוש, העדיפו כולם לצעוק על סיימון קאוול.

פעם, מזמן, שירים פוליטיים בוטים הפכו ללהיטי מיינסטרים. ב-1970, מיד אחרי שארבעה סטודנטים נהרגו על ידי שוטרים במהלך התפרעויות בקמפוס של אוניברסיטת קנט סטייט באוהיו במחאה על פלישת ארצות הברית לקמבודיה, הוציאו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג שיר בשם “Ohio”, בו הם ביקרו את הנשיא ניקסון בשמו. השיר הפך ללהיט והושמע ללא הרף. זה לא היה קורה היום. אם פעם ארצות הברית הייתה מלאה בתחנות רדיו עצמאיות שהיו שמחות להשמיע מוזיקה מחאתית או בעלת תוכן ממשי, כיום כולן נקנו על ידי חברות ענק, שמצנזרות כל סוג של מחאה באופן אוטומטי.

אמנם ערוצי התקשורת מעדיפים שלא להשמיע מוזיקת מחאה, אבל נראה שגם למרבית האמנים נוח לטמון את הראש בחול. עובדה שחוץ מ"כוכב נולד", התופעה הטלוויזיונית הבולטת ביותר של העשור האחרון הייתה תוכניות הריאליטי – עוד סוג של בידור אסקפיסטי. אין טעם לרדת שוב על הרדידות של התוכניות הללו – את זה עשו כבר מספיק. הנקודה היא שהאסקפיזם בעשור האחרון אפילו לא היה ישיר, אלא מוסווה. תוכניות הריאליטי, ו"כוכב נולד" בתוכן, כביכול באו להעניק לקהל הצצה אל המציאות, כשבפועל אין שום קשר בין תוכניות המציאות למציאות עצמה.

במקום שבו מצנזרים שירים

אין פלא שההילולה הבידורית הריקה ביותר השתלטה על תעשיית המוזיקה העולמית. האווירה האסקפיסטית הזאת, שלא מוכנה לקחת אחריות על מילים ובעצם לא אומרת שום דבר, החלה מיד אחרי ה-11 בספטמבר. במופע הצדקה “America: A Tribute to Heroes”, שאירגן ג'ורג' קלוני בעקבות האסון, ביצע ניל יאנג את “Imagine” של ג'ון לנון ווייקלף ז'אן את “Redemption Song” של בוב מארלי – הקלישאות הרגילות. מרבית האמנים האחרים ביצעו שירים חדשים או ישנים שלהם, כל מה שיכול פחות או יותר להתאים לאווירה. אף אמן לא יצק איזושהי אמירה ממשית לאירוע.

מיד אחרי האסון צונזרו – אם מרצון או בכוח – כל סממנים לאמירה פוליטית או מחאה במוזיקה. רייג' אגיינסט דה משין סגרו את הפורום באתר הבית שלהם כי הוא שימש פתח לדיונים פוליטיים וחברתיים שהושמעו בהם גם אמירות אנטי-אמריקאיות; דייב מתיוס ויתר על הכוונה לשחרר את השיר "כשהעולם נגמר" בתור הסינגל הבא שלו; הקרנבריז גנזו קליפ שראו בו גורדי שחקים ומטוסים; הסטרוקס הוציאו את השיר "שוטרי ניו יורק" מהגירסה האמריקאית של אלבום הבכורה שלהם; ובאלבומם של פריימל סקרים מ-2002, “Evil Heat”, שונה שם השיר “Bomb the Pentagon” ל”Rise”, ושונו חלק ממילותיו. העיקר לא לפגוע ברגשותיו של איש.

פחות משנתיים אחר כך, כשאמריקה פלשה לעירק, שוב היית מצפה לתגובה מוזיקלית מיידית. אבל גם הפעם היא הייתה חלושה, כי כשהיא ניסתה להישמע – היא הושתקה. הרבה מוזיקאים אמריקאים הביעו את מורת רוחם מהפלישה ואת התנגדותם למלחמה – גם בשירים – אבל לא רבים מהם זכו להשמעות רבות. הפיכתו ללהיט של“Boom” של סיסטם אוף א דאון – שאת הקליפ שלו ביים מייקל מור – היתה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. לני קרביץ הושמץ רבות על כך שהוציא שיר נגד המלחמה; על אדי ודר התנפלו על זה שהרביץ למסכה של ג'ורג' בוש בהופעה של פרל ג'ם; וכולם מכירים את הסיפור עם הדיקסי צ'יקס. אמנים שהעזו להתבטא בצורה הנתפסת כלא פטריוטית או להביע מחאה נגד מדיניות השלטון, סיכנו את הקריירה ואת הפרנסה שלהם.

ובינתיים בישראל

האווירה הזו השתנתה רק לקראת תום הקדנציה הראשונה של בוש. ברגע שאחוזי התמיכה שלו ירדו, וחוסר תמיכה בו ובמלחמה בעירק לפתע נהיו סנטימנטים רווחיים ולגיטימיים, קפצו גם המוזיקאים לעגלה. ניל יאנג הוציא דיסק נגד המלחמה בעירק; גרין דיי הקדישו לנשיא ולמלחמה את "אמריקן אידיוט"; אמינם ופי דידי הובילו קמפיין לעידוד הבחירה בבחירות 2004, בכוונה לחזק את המפלגה הדמוקרטית בקולות השחורים. העניין הוא שמרבית המוזיקאים והאמנים שמרו את דעותיהם נגד בוש (אם היו להם כאלה) לעצמם במהלך המחצית הראשונה של העשור, והחלו לפתוח את הפה רק במחצית השנייה, כשזה נהיה פופולרי. אצלנו, כמובן, יישור הקו של אמנים עם הקונצנזוס היה אפילו מובהק יותר מאשר באמריקה, בייחוד באווירה שבה מוזיקאים נרדפים כיוון שלא שירתו בצבא.

כדי לראות אם בחירתו של אובמה תשנה משהו באקלים המוזיקלי של אמריקה – ושלנו – נצטרך לחכות לעשור הבא. בעשור החולף, בכל אופן, אלמנט המרד, שאמור להיות חלק אינטגרלי מרוק, הפך ללא לגיטימי. ואני לא מדברת אפילו על מחאה פוליטית מובנית, אלא סתם על ביטויים אנושיים בסיסיים של קושי עם מה שקורה בעולם. אמנים לא דיברו על זה והקהל לא רצה לשמוע את זה. בעשור האחרון הקהל העדיף לצרוך תרבות שמאפשרת לו לשכוח מהצרות. זה בא לידי ביטוי בהצלחה של להקות נעימות לאוזן ולא מזיקות כמו קולדפליי, וכמובן בבידור הזול וחסר האמירה של "כוכב נולד", "אמריקן איידול" ודומותיהן. העולם הולך פאייפן ותעשיית המוזיקה שותקת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully