אז מה אתם הייתם עושים לו זכיתם ב-50 מיליון שקלים בלוטו? כן, כן, כנראה מה שאני הייתי עושה דירה בניו יורק, בית בפאריס, חופשה ארוכה בהוואי, אורגיה פרועה עם מיטב זונות הצמרת של פראג (אופס, לא אמרתי את זה) ובטן-גב עד סוף החיים עם כוסית מרגריטה קבועה ביד. עכשיו, בואו נהפוך את השאלה לקצת פחות פשוטה: מה הייתם עושים לו זכיתם ב-50 מיליון שקלים בלוטו, אבל היכולת שלכם ליהנות מהזכייה היתה מוגבלת מלכתחילה?
כשפרי קרנדל, גיבור "ההגרלה" של פטרישיה ווד, החזיק בידו, זמן קצר לאחר מות סבתו שגידלה אותו, את הכרטיס שזכה ב-12 מיליון דולר בהגרלת הלוטו של מדינת וושינגטון, הוא לא בדיוק הבין את גודל השינוי שנפל בחייו. כנראה שאף אחד מאיתנו לא היה מבין, אבל אצל פרי זה לא עניין כל כך טריוויאלי מנת המשכל שלו היא 76, נקודה אחת בלבד מעל מה שהיה מגדיר אותו כמפגר בשכלו.
מבחינתו, בנקודה הקטנה הזו טמון ההבדל העצום בין "מפגר" ל"איטי". מבחינת בני משפחתו הוא היה ונשאר מפגר. הם התנערו ממנו זה מכבר בשל היותו מוגבל בשכלו וחזרו, כמה מפתיע, לחייו לאחר הזכייה, כשמשימתם אחת היא: לעשוק אותו מהכסף ולהתחלק בשלל. אלא שלצדו של פרי עומדים חברו קית', מעסיקו ג'רי והנערה שהוא מחבב, צ'רי, שהופכים את משימת הגזל לפחות פשוטה.
"ההגרלה" הוא הסיפור המוכר על רדיפת הבצע והחיבוק האוהב שמעניקה החברה לאלה שקודם לכן דחתה, רק מפני שעכשיו הם עשירים. העלילה לא מחדשת יותר מדי, אבל כוחה של ווד הוא ביכולתה הפנומנאלית לשוות אותנטיות (מילה החוזרת רבות בספר) לנקודת המבט בסיפור. השפה שבה פרי משתמש פשטנית וההסברים שלו פשטניים עוד יותר, כיאה לאדם "איטי" כהגדרתו. כך, למשל, כשקית' חברו גוער בו כשהוא רושם המחאה למישהי "אתה לא חייב לתת לה כסף בכל פעם שהיא באה, זה פשוט מעצבן!" פרי אומר לעצמו: "קית' לא מבין, אני נותן לה כסף כדי שהיא תסתלק, לא כדי שהיא תבוא" (עמ' 254).
הלוגיקה הילדותית של פרי מרתקת את הקורא לכל אורך הספר. לפעמים היא מעלה חיוך ולפעמים אפילו נראית חדה ומייצרת חומר למחשבה: "אני אוהב לעבוד עם גרי וקית', אבל אני לא יודע אם הם יכריחו אותי להפסיק לעבוד. אולי יש איזה חוק שכשאתה זוכה בלוטו, אתה חייב לעזוב את העבודה לטובת מישהו שצריך אותה. אני מקווה שלא"(עמ' 95).
סעדי נא גלימה
מה שבולט במיוחד בנקודת המבט של פרי, זו העובדה שאף על פי שאנחנו לא צריכים להתאמץ כדי לזהות מי הטוב ומי הרע, מבחינתו זה לא כל כך ברור. פרי אמנם כבר חצה את גיל 30, אבל החשיבה שלו היתה ונשארה של ילד בן שמונה, ובשל כך נקודת המבט שלו כלפי העולם תמימה יותר, מיטיבה יותר. הוא לא מזהה את החמדנות המרושעת של בני משפחתו, גם אם הם לא טורחים להסתיר אותה ממנו וזורקים לו אותה בפנים.
ואילו ווד, מצדה, לא מנסה לגרום לנו להבין אותו אבל כן מצליחה ליצור הזדהות מלאה עמו. בניגוד לאנשים אחרים בגילו שפיתחו חשיבה עצמאית, פרי נאחז במלוא עוזו בדברי התוכחה של סבתו, מה שמביא אותו למחוזות טובים וגורם לנו לתהות מה היה קורה לו אנחנו היינו נצמדים בכזו אבסולוטיות לחינוך שקיבלנו מהורינו.
החולשה הגדולה של "ההגרלה" טמונה במסר הצפוי והבנאלי שאנו מכירים כבר מאות שנים, לפיו כסף ועושר קונים תהילה זולה. כך, למשל, במעשייה העממית העתיקה של יהודי פרס, "סעדי נא גלימה", מסופר על היהודי החכם שזוכה לארוחת מלכים לצד מכובדי העיר רק לאחר שהוא לובש גלימת עשירים, וכאות בוז לג'סטה נותן לגלימתו את האוכל שהוגש לו. בנוסף, לאורך השנים נעשו לא מעט סרטים שעסקו במבט הביקורתי כלפי החברה המערבית המושחתת, כך שווד לא מצליחה להביא איזשהו גילוי מסעיר לשולחן.
רדיפת בצע, דיכאון (בסיאטל, שבפרבריה מתרחשת העלילה, פרוזאק הוא סוג של ארוחת בוקר), אלימות במשפחה, אלכוהוליזם, מלחמת וייטנאם כל אלה נקודות תורפה שמוכרות לנו היטב. כך יוצא ש"ההגרלה" הוא ספר נחמד ורהוט שיתרונו הגדול הוא בפשטותו, אבל לא תצאו ממנו בתחושה שהוא חידש לכם יותר מדי.