פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "ילד 44"

      האם יתכן שב"גן העדן הקומוניסטי" של סטלין פועל רוצח סדרתי? מתוך רומן הביכורים עטור השבחים של טום רוב סמית

      ברית המועצות
      אוקראינה
      הכפר צ?'רבו?י

      25 בינואר 1933

      מריה החליטה למות, ומכיוון שכך תצטרך החתולה שלה לדאוג לעצמה. היא ממילא המשיכה לטפל בה עוד זמן רב אחרי שכבר לא היה הגיוני לגדל חיית מחמד. זה מכבר לכדו הכפריים חולדות ועכברים ואכלו אותם. חיות הבית נעלמו זמן קצר לאחר מכן. כולן חוץ מאחת, החתולה הזאת, בת הלוויה שהסתירה. מדוע לא הרגה אותה? היא הייתה צריכה משהו לחיות למענו. משהו להגן עליו ולאהוב אותו – משהו לשרוד למענו. היא נשבעה לעצמה להמשיך להאכיל אותה עד היום שלה עצמה לא יהיה מה לאכול עוד. היום הזה הוא היום. היא כבר חתכה את מגפי העור שלה לרצועות דקות והרתיחה אותן עם סרפד וזרעי סלק. היא כבר אכלה תולעים שהוציאה מן האדמה ומצצה קליפות עץ. הבוקר, בד??מדו?ם ט?רו?ף, כ??רסמה את רגל השרפרף במטבח, לעסה ולעסה עד ששבבים בצבצו מחניכיה. כשראתה אותה החתולה, היא ברחה, הסתתרה מתחת למיטה וסירבה לעזוב את מחבואה גם כשמריה כרעה ברך, קראה בשמה וניסתה לפתות אותה לצאת. ברגע הזה החליטה מריה למות. לא היה לה מה לאכול ולא היה לה את מי לאהוב.

      מריה המתינה עד רדת הלילה ורק אז פתחה את דלת ביתה. היא הניחה שבחסות החשכה יהיה לחתולה שלה סיכוי טוב יותר להגיע אל היער בלא שיבחינו בה. אם מישהו מבני הכפר יראה אותה, הוא יצוד אותה. אפילו קרוב כל כך למותה שלה, המחשבה שחתולתה תמות ציערה אותה. היא התנחמה בידיעה שגורם ההפתעה עומד לצדה של החתולה. בקהילה שבה גברים מבוגרים לעסו רגבי עפר בתקווה למצוא בתוכם נמלים או ביצי חרקים, שבה ילדים חיטטו בגללי סוסים בתקווה למצוא בתוכם קליפות דגן לא מעוכלות ונשים התקוטטו על בעלו?ת על עצמות, מריה הייתה בטוחה שאיש לא יעלה בדעתו שקיימת עדיין חתולה חיה.

      *

      פ??אב?ל לא האמין למראה עיניו. היא הייתה מגושמת, רזה, עם עיניים ירוקות וכתמים שחורים על פרוותה הלבנה. לא היה ספק שזאת חתולה. הוא בדיוק אסף עצי בערה כשראה את החיה מזנקת מביתה של מריה א?נטו?נו?ב?נ?ה, חוצה את הרחוב המכוסה שלג ופונה לעבר היער. הוא עצר את נשימתו והביט סביבו. רק הוא ראה אותה. לא היה איש בחוץ. לא היו אורות בחלונות. תימרות עשן דקות, הסימן היחיד לחיים, עלו מפחות מחצי תריסר ארובות. נדמה כאילו השלג הכבד כיבה את הכפר שלו, כילה כל סימן חיים. השלג היה צח וחלק, בקושי נראו עליו טביעות רגל ולא נחפר בו אפילו שביל אחד. הימים היו שקטים כמו הלילות. איש לא קם לעבוד. אף אחד מחבריו לא יצא לשחק. כולם נשארו בבתיהם והתכרבלו עם בני משפחותיהם במיטות, שורות של עיניים ענקיות, שקועות בחוריהן ובוהות בתקרה. מבוגרים החלו להיראות כמו ילדים, ילדים כמו מבוגרים. רוב האנשים כבר הפסיקו לתור אחר מזון. בנסיבות אלה, מראה החתולה היה נס של ממש – הופעתו מחדש של יצור שזה זמן רב חשבו שפס מן העולם.

      פאבל עצם את עיניו וניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה אכל בשר. כשפקח את עיניו הוא ר?י?יר. שפע של רוק נזל על סנטרו. הוא ניגב אותו בגב ידו. הוא הפיל בהתרגשות את ערמת הזרדים ורץ הביתה. הוא מוכרח לבשר לאמו, או?קס?אנ?ה, את החדשות המרעישות.

      *

      או?קסאנ?ה ישבה עטופה בשמיכת צמר ובהתה ברצפה. היא ישבה ללא נוע, שימרה אנרגיה והמציאה דרכים לשמור על חיי משפחתה, מחשבות שהעסיקו אותה בכל דקה של ערות ובכל חלום חסר מנוחה. היא הייתה אחת הבודדות שלא הרימה ידיים. היא לעולם לא תרים ידיים. לא כל עוד יש לה הבנים שלה. אבל לא די בנחישות, היא צריכה להיזהר. כל מאמץ מיותר מתיש, ותשישות פירושה בהכרח מוות. לפני כמה חודשים יצא ניקולאי איוונו?ביץ', שכן וחבר, ובייאושו פשט על אסם של המדינה. הוא לא חזר. למחרת בבוקר הלכו אשתו של ניקולאי ואו?קסאנ?ה לחפש אותו. הן מצאו את גופתו לצד הדרך. הוא שכב על הגב – גוף שלדי עם בטן קמורה ומתוחה, כרסו הרה מהדגן הלא מבושל שזלל ברגעי גסיסתו. הרעיה בכתה שעה שאו?קסאנ?ה הוציאה את שארית הגרעינים מכיסיו וחילקה אותם ביניהן. כששבו אל הכפר סיפרה אשתו של ניקולאי לכולם את אשר אירע. תושבי הכפר, במקום לרחם עליה קינאו בה, לא היו מסוגלים לחשוב אלא על חופני הגרעינים שברשותה. או?קסאנ?ה חשבה שהיא שוטה תמימה – היא סיכנה את חיי שתיהן.

      את זיכרונותיה קטע קול ריצתו של מישהו. איש לא רץ אלא אם כן היו לו בשורות חשובות. היא קמה בפחד. פאבל התפרץ לחדר ובנשימה חטופה הודיע:
      "אימא, ראיתי חתולה."

      היא פסעה לפנים ולפתה את ידי בנה. היא הייתה מוכרחה לוודא שהוא לא מדמיין, רעב עלול לתעתע. אך על פניו לא ניכר כל סימן להזיות. עיניו נצצו בבהירות, הבעת פניו הייתה רצינית. רק בן עשר וכבר גבר. בכורח הנסיבות הוא ויתר על ילדותו. אביו, קרוב לוודאי שמת, ואם לא מת, אזי מת מבחינתם. הוא יצא העירה, לק?יי?ב, בתקווה להביא משם מזון. הוא לא חזר ופאבל הבין, בלא שיצטרכו לספר לו או לנחם אותו, שאביו לא יחזור לעולם. עכשיו סמכה או?קסאנ?ה על בנה לא פחות משסמך הוא עליה. הם היו שותפים ופאבל נשבע בקול רם שיצליח במקום שבו נכשל אביו הוא יבטיח שמשפחתו תישאר בחיים.

      או?קסאנ?ה ליטפה את לחיו.
      "תצליח לתפוס אותה?"

      הוא חייך, גאה.
      "אם תהיה לי עצם."

      האגם היה קפוא. או?קסאנ?ה נברה בשלג ומצאה אבן. היא חששה שהקולות ימשכו תשומת לב, וכדי לעמעם את הרעש עטפה את האבן בצעיפה ואז ניקבה חור קטן בקרח. היא הניחה מידה את האבן. היא אזרה אומץ לקראת המגע עם המים הקפואים, השחורים, הכניסה את ידה, ונשימתה נעתקה מהקור. בתוך שניות ספורות היא תאבד את התחושה בזרועה ועל כן פעלה במהירות. ידה נגעה בקרקעית ולפתה רק טיט. איפה זה? בבהלה גהרה קדימה, טבלה את כל זרועה, גיששה ימינה ושמאלה ואיבדה כל תחושה בכף ידה. אצבעותיה רפרפו על פני זכוכית. בהקלה אחזה בבקבוק ומשכה אותו החוצה. עורה קיבל גוונים של כחול כאילו ה?כ?ו אותה. לא נורא, העיקר שמצאה את מה שחיפשה – בקבוק חתום בזפת. היא ניגבה את שכבת הטיט בצדו והביטה בתכולתו. בפנים היה אוסף של עצמות קטנות.

      כשחזרה הביתה ראתה שפאבל כבר הזין את האש. היא חיממה את החותם מעל הלהבות, והזפת טפטפה על הגחלים בטיפות דביקות. כשהמתינו, הבחין פאבל בעורה הכחלחל, וער לצרכיה כמו תמיד הוא שפשף את זרועה להמריץ את זרימת הדם. כשנמסה הזפת, היא הפכה את הבקבוק וניערה אותו. כמה עצמות הצטברו בשפתו. היא משכה אותן החוצה והגישה אותן לבנה. פאבל בחן אותן בתשומת לב, גירד והריח כל אחת מהן. אחרי שבחר אחת מהן היה מוכן לצאת. היא עצרה בעדו:

      "קח את אחיך."

      פאבל חשב שתהיה זו טעות לקחת אותו. אחיו הצעיר מגושם ואטי. ובכל מקרה, החתולה שייכת לו. הוא ראה אותה והוא יתפוס אותה. הניצחון הזה יהיה שלו. אמו דחקה עצם נוספת לידו.

      "קח איתך את אנדריי."

      *

      אנדריי היה כמעט בן שמונה ואהב מאוד את אחיו. הוא יצא מהבית לעתים נדירות בלבד ואת רוב הזמן בילה במשחק קלפים בחדר האחורי ששלושתם ישנו בו . אביו הכין את הקלפים מפיסות נייר שחתך לריבועים והדביק אותם זה לזה, מתנת פרידה לפני שיצא לק?יי?ב. אנדריי עדיין חיכה שישוב הביתה. איש לא אמר לאנדריי להפסיק לצ?פות לו. בכל פעם שהתגעגע לאביו, וזה קרה לעתים תכופות, הוא פיזר את הקלפים על הרצפה וסידר אותם לפי סדרות ומספרים. הוא היה בטוח שאם רק יסיים לסדר את החפיסה אביו יחזור. האם לא זו הסיבה שהוא נתן לו את הקלפים לפני שעזב? כמובן, אנדריי העדיף לשחק עם אחיו, אבל לפאבל כבר לא היה זמן למשחקים. הוא היה עסוק כל הזמן. הוא עזר לאמם ושיחק רק בלילה לפני שנכנסו למיטה.

      פאבל נכנס לחדר. אנדריי חייך בתקווה שאחיו מוכן לשחק איתו, אבל פאבל רק השתופף לצדו וגרף את הקלפים.

      "תחזיר אותם למקום. אנחנו יוצאים. איפה הל?אפ??טי שלך?"

      אנדריי התייחס לשאלה כאל פקודה וזחל אל מתחת למיטה כדי להוציא את הל?אפ??טי שלו: שתי רצועות שנחתכו מצמיג של טרקטור וערמת סמרטוטים שנקשרו בשרוך ושימשו תחליף למגפיים. פאבל עזר לאחיו להדק אותם והסביר לו שאם יעשה בדיוק מה שהוא יגיד לו, יש סיכוי שהערב הם יאכלו בשר.

      "אבא חוזר?"

      "הוא לא חוזר."

      "הוא הלך לאיבוד?"

      "כן, הוא הלך לאיבוד."

      "מי יביא לנו בשר?"

      "אנחנו נצוד אותו בעצמנו."

      אנדריי ידע שאחיו הוא צייד מוכשר. הוא לכד יותר חולדות מכל ילד אחר בכפר. זו הייתה הפעם הראשונה שאנדריי הוזמן להתלוות אליו למשימה חשובה כל כך.

      בחוץ, בשלג, אנדריי התאמץ מאוד לא ליפול. הוא מעד ונפל לעתים תכופות כי העולם נראה לו מטושטש. הוא יכול לראות בבהירות רק עצמים שקירב מאוד אל פניו. אדם שכל אחד אחר זיהה ממרחק, אנדריי הצליח לראות רק ככתם מעורפל. הוא ייחס את היכולת לראות ולזהות לאינטליגנציה, לניסיון או לאיזו תכונה שעוד ירכוש. הלילה הוא לא ייפול ולא יעשה צחוק מעצמו. הוא יסב גאווה לאחיו. זה היה חשוב לו יותר מהסיכוי לאכול בשר.

      פאבל נעצר בפאתי היער והתכופף כדי לבחון את עקבות החתולה בשלג. כישרונו למצוא אותן הדהים את אנדריי. הוא השתופף ביראת כבוד והסתכל איך אחיו נוגע באחת מטביעות הכפה. אנדריי לא ידע כלום על מעקב או על ציד.

      "כאן החתולה הלכה?"

      פאבל הנהן והביט אל תוך היער.

      "העקבות קלושות."

      אנדריי חיקה את אחיו, התווה את טביעת הכפה באצבעו ושאל:
      "מה זה אומר?"

      "שהחתולה לא כבדה, מה שאומר שיהיה לנו פחות אוכל. אבל אם היא רעבה יש יותר סיכוי שהפיתיון יפתה אותה."

      אנדריי ניסה לקלוט את המידע אבל מחשבותיו נדדו.

      "תגיד, אם היית משחק דמות של קלף, איזה קלף היית בוחר? היית אס או מלך, עלה או לב?"

      פאבל נאנח בטרוניה, ואנדריי שנעלב מהתרעומת שהביע, הרגיש איך דמעות מתחילות להיקוות בעיניו.

      "אם אני אענה אתה מבטיח להפסיק לדבר?"

      "אני מבטיח."

      "לא נתפוס את החתולה אם תדבר ותבריח אותה."

      "אני אהיה בשקט."

      "הייתי משחק נסיך, אביר, זה עם החרב. עכשיו הבטחת - אף מילה."

      אנדריי הנהן. פאבל קם. הם נכנסו ליער.

      *

      הם הלכו זמן רב – נדמה היה לו שחלפו שעות רבות, אם כי תפיסת הזמן של אנדריי, כמו ראייתו, לא הייתה חדה. הודות לאור הירח ולשלג שהחזיר את האור לא התקשה אחיו הבכור להתחקות אחר העקבות. הם נכנסו למעבה היער, הרחיקו יותר מכפי שהרחיק אנדריי מעודו. לעתים קרובות רץ כדי להדביק את הקצב. רגליו כאבו, בטנו כאבה. הוא סבל מקור ומרעב ואף על פי שבבית לא היה אוכל, לפחות כפות רגליו לא כאבו. השרוך שקשר את הסמרטוטים לרצועות הצמיג התרופף, והוא הרגיש איך השלג מסתנן אל מתחת לרגליו. הוא לא העז לבקש מאחיו לעצור כדי לקשור אותם. הוא הבטיח - אף מילה. עוד מעט השלג יימס, הסמרטוטים יהיו ספוגים במים והוא יאבד את התחושה בכפות הרגליים. כדי להסיח את דעתו מאי הנוחות הוא תלש ענף קטן מעץ צעיר, לעס את הקליפה וטחן אותה לעיסה גסה שהותירה תחושת חספוס על שיניו ועל לשונו. אנשים אמרו לו שעיסה של קליפת עץ משככת את הרעב. הוא האמין להם. מכל מקום, כדאי היה לו להאמין שזה נכון. שיניו חומות מחתיכות של קליפת עץ.

      פתאום פאבל עצר וסימן לו לעמוד בשקט. אנדריי נעצר בבת אחת. פאבל השתופף. אנדריי חיקה אותו וסרק את היער, כשהוא מתאמץ לראות את מה שראה אחיו. הוא מצמץ בניסיון למקד את העצים.

      פאבל נעץ את עיניו בחתולה, והחתולה אף היא נעצה בו את שתי עיניה הירוקות הקטנות. מה היא חושבת? למה היא לא בורחת? אולי מכיוון שהוסתרה בביתה של מריה, היא עדיין לא למדה לפחוד מבני אדם. פאבל שלף את הסכין, חתך את קצה אצבעו והספיג בדם את עצם התרנגולת שאמו נתנה לו. הוא עשה אותו הדבר עם הפיתיון של אנדריי, גולגולת מרוצצת של חולדה. הוא השתמש בדמו שלו כי לא סמך על אחיו שלא יילל ויבהיל את החתולה. בלי לומר מילה נפרדו האחים ופנו בכיוונים מנוגדים. עוד כשהיו בבית נתן פאבל לאנדריי הוראות מפורטות ולכן לא היה צורך בדיבורים. במרחק-מה זה מזה, משני צדי החתולה, הם הניחו את העצמות על השלג. פאבל הציץ באחיו כדי לוודא שאינו מחבל בתוכנית.

      אנדריי עשה בדיוק כפי שהורה לו אחיו והוציא את חתיכת חוט הקשירה מכיסו. פאבל כבר קשר לולאה בקצהו, אנדריי היה צריך רק לכרוך ולהדק אותו סביב הגולגולת של החולדה. הוא כרך אותו, אחר כך הלך לאחור ככל שא?פשר לו החוט ואז נשכב על בטנו, כשהוא כותש ומהדק את השלג תחתיו. הוא שכב והמתין. רק עכשיו, כששכב על הקרקע, קלט שהוא בקושי מסוגל לראות את הפיתיון שלו. הוא נראה כמו כתם מעורפל. לפתע התמלא פחד וקיווה שהחתולה תלך לעבר אחיו. פאבל לא יטעה, הוא יתפוס אותה והם יוכלו ללכת הביתה לאכול. הוא היה מתוח וקפוא, וידיו החלו לרעוד. הוא ניסה לייצב אותן. הוא ראה משהו. צורה שחורה נעה לעברו.

      נשימתו של אנדריי החלה להפשיר את השלג שלפני פניו. קילוח של מים קרים זרם לעברו ונספג בבגדיו. הוא רצה שהחתולה תלך לצד השני, למלכודת של אחיו, אבל הכתם הלך והתקרב אליו, ולא היה עוד ספק שהחתולה בחרה בו. כמובן, אם הוא יתפוס את החתולה, פאבל יאהב אותו, ישחק איתו בקלפים ואף פעם לא יכעס עליו. האפשרות הזאת שימחה אותו ומצב רוחו השתנה מפחד לציפייה. כן, הוא זה שילכוד את החתולה. הוא זה שיהרוג אותה. הוא יוכיח את עצמו. מה אמר אחיו? הוא הזהיר אותו לא למשוך את המלכודת מוקדם מדי. אם החתולה תיבהל, הכול יהיה אבוד. משום כך ומפני שלא היה בטוח היכן בדיוק עומדת החתולה החליט אנדריי לחכות, רק כדי להיות בטוח. הוא כמעט הצליח למקד את כתמי הפרווה השחורים ואת ארבע הרגליים. הוא יחכה עוד קצת, עוד קצת... הוא שמע את אחיו לוחש:
      "עכשיו!"

      אנדריי נבהל. הוא שמע את הטון הזה פעמים רבות בעבר. משמעותו הייתה שהוא טעה במשהו. היא מצמץ וכיווץ את עיניו בכל כוחו וראה שהחתולה עומדת באמצע המלכודת שלו. הוא משך את החוט. אבל מאוחר מדי, החתולה זינקה משם. הלולאה החטיאה. אנדריי בכל זאת משך אליו את החוט הרפוי, בתקווה מעוררת רחמים שאיכשהו תהיה חתולה בקצהו. לולאה ריקה הגיעה לידו והוא הרגיש איך פניו מאדימים מבושה. בזעם שהשתלט עליו הוא היה מוכן לקום ולרדוף אחרי החתולה ולתפוס אותה ולחנוק אותה ולרוצץ את גולגולתה. אבל הוא לא זע. הוא ראה שאחיו ממשיך לשכב על הקרקע. ואנדריי, שלמד לנהוג תמיד כאחיו, עשה בדיוק כמוהו. הוא מצמץ, לטש את עיניו וגילה שהמתאר המטושטש השחור נע עתה לעבר המלכודת של אחיו.

      טום רוב סמית, "ילד 44", תרגום: הדסה הנדלר // כתר