לפני זמן מה הבחנתי בזמזום מוזר סביב "רמזור". אם עד לפני חודשים ספורים הייתי בטוח שזו סדרת בורקס עממית של קומיקאי שמעולם לא הצחיק אותי ושאין שום סיבה להשחית עליה דקה, מאז החלה העונה השנייה הצטברו עדויות שאני מפספס מאסטרפיס. מישהו כתב שהסדרה מייצגת את הגבריות הישראלית החדשה, אחר גרס שיש כאן מבט כואב ומפוכח על יחסי גברים-נשים בשנות ה-2000 ואדם שלישי טען שמילר ושותפו ליצירה רן שריג פיצחו את הקוד של הסיטקום הישראלי האולטימטיבי.
כשגנבתי הצצה בפרק רנדומלי לא ממש הבנתי על מה כולם מדברים. הצלחתי לראות רק את הבחור שלא הצחיק ב"קומדי סטור" ואת ההוא שעיצבן כבר ב"הפוך", ולא את דמויות המשנה המבריקות והאמינות מהביקורות. לא ראיתי סצנות מהחיים, אלא סתם דאחקות עבשות, שהיו עושות לי משהו בגיל 15. עם זאת, כיוון שכל הכותבים ששיבחו את רמזור הם אנשים אינטליגנטיים, ייחסתי את הקושי שלי להבחין בגאונות ל-30-40 נקודות האיי קיו שאיבדתי מאז לידת בתי השנייה, עקב מחסור בשעות שינה. גם "הסופרנוס", אמרתי לעצמי, לא ממש תפסה אותך עד הפרק החמישי.
ההיסטריה סביב הפרק האחרון של "רמזור", ששודר אתמול, אכן הזכירה את ההערכה לה זכתה הסדרה האמריקאית ההיא. בראיונות מפרגנים עם אדיר מילר קודם לשידור הוא נשאל על התהליך היצירתי משל היה מינימום לארי דייויד; הבוקר (שני) נרשם קונסנזוס חסר תקדים של פרגון בין כל מבקרי הטלוויזיה, כולל השוואות למחזות רומאיים, ומילים כמו "נס", "גאוני", "עונג" וכמובן "סדק בסרעפת". לא יכול להיות, חשבתי, שאותם אנשים מושחזי עט וחדי לשון, שחותכים בימים כתיקונם כל מה שזז, מתלהבים כל כך מיצירה בינונית כל כך. אולי פספסתי את הרבדים העמוקים מאחורי השטחיות הגלויה? אולי יש בסדרה הזאת יותר ממה שראיתי בצפייה הראשונה?
לא טוב, לא מהחיים, לא מצחיק
ובכן, ב"רמזור" יש עוד פחות. אחרי צפייה בפרק האחרון, שבה התאמצתי בכל מאודי למצוא את האיכות הסמויה מן העין, השתכנעתי סופית שזו לא יצירה בינונית היא ממש לא טובה. זה לא אני, זה אתם. ניסיתי למצוא סיפורים מהחיים ב"רמזור". כן, גם אני התחתנתי, גם אני ערכתי עם אמא רשימות לחתונה וגם אני חיפשתי די.ג'יי, בדיוק כפי שקרה בפרק האחרון. עם זאת, ההתרחשויות ברמזור כל כך מוגזמות, כל כך מופרכות וכל כך מנסות להצחיק בכוח, שלא הצלחתי למצוא שם זכר לחיי גם בעין מזוינת. גם אני התלבטתי לעיתים איזה סכום לרשום בצ'ק לפני אירוע, אבל הקשקוש עם סוכנות "כמה לתת" הוא רעיון שמקומו ב"שבוע סוף" (ומוטב אם היה נשאר גם שם על רצפת חדר העריכה). מוסד המתנות לחתונה, שנטחן עד זרא לאורך פרק שלם, מוצה כמדומני על ידי אפרים קישון לפני כמה עשרות שנים. חבורת הגברים הנודניקים והנשים הניג'סיות ב"רמזור" לא אמרו לי כלום על הגבריות המודרנית שלי או על הזוגיות שלי. מעבר למשמעויות הנסתרות שלא הצלחתי למצוא בה, "רמזור" לא העלתה בי חיוך במשך פרק שלם. באמת שניסיתי לצחוק, אבל אפילו הקטעים ההורסים עם הערבייה שמנסה למכור ליהודים לבנה ורופא השיניים בן המיעוטים (בכלל, איזה גדול זה מבטא של ערבים, הא?) לא עשה את העבודה.
עכשיו נותר רק להבין מה גרם למבקר הישראלי הממוצע לגמור את ההלל על המוצר הדל הזה. האפשרות הראשונה והקצת עצובה היא שהמבקרים איבדו אמון ביכולתה של היצירה המקומית בכלל, והקומדיה הישראלית בפרט. ייתכן שיש כאן תהליך הפוך לזה שמתרחש בשנים האחרונות בעיתונות הספורט: מאז חדירת הכבלים והפצצת השידורים הישירים מהעולם, מתקשים הפרשנים, שהתרגלו לכדורגל המבריק של ברצלונה ולכדורסל המבריק של הלייקרס, להשלים עם הרמה הנמוכה בספורט המקומי. כתוצאה מכך, הם רוטנים כל העת, אפילו בצורה מוגזמת. האם מבקרי הטלוויזיה, לעומתם, כבר התייאשו מהאפשרות שיזכו לשחזור מקומי של "סיינפלד" או "תרגיע", ופשוט מתאימים עצמם לסטנדרטים המקומיים הנמוכים (ועל הדרך חוסכים מעצמם טלפונים מהטאלנטים הפגועים והיחצנים האגרסיביים)? האם שכחו את הדרמות הישראליות המוצלחות, החל מ"שבתות וחגים" ועד ל"בטיפול", שהוכיחו שגם אם היוצר הישראלי לא למד להצחיק כמו שצריך, טלוויזיה יודעים לעשות כאן? אם הביקורות המהללות מצטרפות לרייטינג של 25 אחוז, למה ליוצר צעיר או ליוצרי "רמזור" עצמם להתאמץ יותר בעתיד, לחפש בדיחה מחודדת יותר ואמירה שחוקה פחות? ובהנחה ש"רמזור" "גאונית", מה כבר נשאר לכתוב על "תרגיע" ואילו סופרלטיבים נותרו ל"רוק 30"?
האפשרות השנייה, לעומת זאת, ממש מפחידה: שהם באמת חושבים שזה מצחיק.