הלוואי שהיה לי חבר. הלוואי שהוא היה גר בארון על אחד הקולבים. ובכל פעם שהיה מתחשק לי הייתי מוציאה אותו משם והוא היה מסתכל עלי כמו שהבנים בסרטים מסתכלים, כאילו שאני יפה. הוא לא היה מדבר הרבה, אבל הוא היה מתנשם במהירות בזמן שהיה מוריד את מעיל העור שלו ופותח את מכנסי הג'ינס. והיו לו תחתונים לבנים והוא היה כל כך חתיך שכמעט הייתי מתעלפת. הוא גם היה מוריד ממני את הבגדים. והוא היה לוחש, "ט?ס?ה, אני אוהב אותך. אני פשוט מטורף עלייך. את יפהפייה." ככה בדיוק הוא יגיד, במילים האלה, בזמן שיפשיט אותי.
אני מתיישבת ומדליקה את האור במנורת הקריאה. יש לי עט, אבל אין לי נייר, לכן אני כותבת על הקיר שמאחורי: אני רוצה להרגיש כובד גוף של בן על הגוף שלי. אחר כך אני נשכבת שוב ומביטה החוצה על השמים. הצבע שלהם נעשה משונה, אדום ואפור?פחם בו?זמנית, כאילו שהיום מדמם למוות.
אני מריחה נקניקיות. בכל מוצאי שבת אוכלים אצלנו נקניקיות. גם מחית תפוחי אדמה וכרוב ורוטב בצל. אבא יוציא כרגיל את כרטיס הלוטו שקאל בחר את מספריו, ושניהם י?שבו מול הטלוויזיה ויאכלו את ארוחת הערב ממגשים שיניחו על הברכיים. הם יצפו בתוכנית "כוכב נולד" ואחר כך ב"מי רוצה להיות מיליונר". אחר כך קאל יתקלח וילך לישון ואבא ישתה בירה ויעשן, עד שיהיה מאוחר מספיק כדי ללכת לישון.
הוא עלה לכאן קודם כדי לבדוק מה שלומי. הוא ניגש אל החלון והסיט את הווילונות. "תראי!" אמר כשהאור שטף את החדר. בחוץ אפשר היה לראות את אחר הצהריים, את צמרות העצים, את השמים. כשעמד שם, ידיו על מותניו, הוא נראה כמו צללית על רקע האור שחדר מהחלון. הוא נראה לי כמו פ??או?א?ר ר?יינג?'ר.
"אם לא תדברי על זה, איך אוכל לעזור לך?" אמר, ואחר כך התקרב והתיישב על קצה המיטה. עצרתי את הנשימה. אם עושים את זה מספיק זמן אפשר לראות אורות לבנים מרצדים מול העיניים. הוא הושיט את ידו וליטף את ראשי, ואצבעותיו עיסו בעדינות את הקרקפת שלי.
"תנשמי, טסה," לחש.
אבל אני פשוט שלפתי את הכובע שלי מארונית הלילה ומשכתי אותו מעל העיניים. ואז הוא הלך.
עכשיו הוא למטה, מטגן נקניקיות. אני יכולה לשמוע את השומן ניתז מהמחבת ואת הרוטב המבעבע בתוך הסיר. אני לא בטוחה שאפשר לשמוע את זה מהקומה השנייה, אבל אני כבר לא מופתעת מכלום. אני יכולה לשמוע את קאל שחזר אחרי שקנה חרדל, פותח עכשיו את רוכסן המעיל שלו. לפני עשר דקות אבא נתן לו שטר של פאונד ואמר, "אל תדבר עם טיפוסים משונים בדרך." בזמן שהוא היה בחוץ, אבא עמד על המדרגות האחוריות ועישן סיגריה. יכולתי לשמוע את רחש העלים שנפלו על הדשא לרגליו. הסתיו כבר משתלט על הכול.
"תתלה את המעיל ולך לראות אם טס צריכה משהו," אומר אבא. "יש המון אוכמניות. תגרום לזה להישמע מפתה."
קאל בנעלי ההתעמלות שלו. האוויר בסוליותיהן משמיע קול אנחה כשהוא מדלג במדרגות ונכנס לחדר שלי. אני מעמידה פנים שאני ישנה, אבל זה לא מזיז לו. הוא רוכן לעברי ולוחש, "גם אם לא תדברי אתי אף פעם, לא אכפת לי." אני פוקחת עין אחת ומגלה מולי שתי עיניים כחולות. "ידעתי שאת עושה את עצמך," הוא אומר בחיוך רחב ויפה. "אבא שואל אם את רוצה אוכמניות."
"לא."
"מה להגיד לו?"
"תגיד לו שאני רוצה גור פילים."
הוא צוחק. "אני אתגעגע אלייך," הוא אומר, ומשאיר אותי עם דלת פתוחה ורוח פרצים שבאה מכיוון המדרגות.
*
זואי אפילו לא דופקת על הדלת, אלא פשוט נכנסת וצונחת על קצה המיטה. היא מביטה בי במבט משונה, כאילו לא ציפתה למצוא אותי כאן.
"מה את עושה?" היא אומרת.
"למה את שואלת?"
"את כבר לא יורדת למטה?"
"אבא שלי התקשר אלייך?"
"יש לך כאבים?"
"לא."
היא מביטה בי בחשדנות, ואז קמה ופושטת את המעיל. היא לובשת שמלה אדומה נורא קצרה. השמלה תואמת לתיק שלה, שאותו זרקה על רצפת החדר.
"את יוצאת הערב?" אני שואלת אותה. "יש לך ד?ייט?"
היא מושכת בכתפיה, ניגשת לחלון ומביטה למטה, אל החצר. היא משרטטת באצבעה עיגול על גבי הזגוגית, ואחר כך אומרת, "אולי כדאי שתתחילי להאמין באלוהים."
"כן?"
"כן. אולי כולנו צריכים להאמין בו. כל האנושות."
"אני לא חושבת. אני חושבת שאלוהים אולי בכלל מת."
היא מסתובבת ומביטה בי. פניה חיוורות, כמו החורף. מעבר לכתפה מטוס מהבהב על פני השמים.
"מה כתבת שם על הקיר?" היא שואלת.
אני לא יודעת למה אני נותנת לה לקרוא את זה. אני מניחה שאני רוצה שמשהו יקרה. זה כתוב בצבע שחור. כשזואי מביטה במילים, הן מתפתלות כמו נחשים. היא קוראת אותן שוב ושוב. אני לא סובלת שהיא מרחמת עלי.
היא מדברת בקול נורא רך. "זה לא בדיוק דיסנילנד, נכון?"
"אמרתי שכן?"
"חשבתי שלזה התכוונת."
"לא אני."
"אני חושבת שאבא שלך מצפה שתבקשי סוס פוני, לא חבר."
מדהים איך שאנחנו צוחקות יחד. למרות שזה מכאיב, אני מתה על זה. צחוקים עם זואי זה בהחלט אחד הדברים האהובים עלי, מפני שאני יודעת שלשתינו יש את אותה תמונה אידיוטית בראש. היא רק צריכה להגיד, "אולי עדיף שהוא יקנה לך חוות פרי הרבעה," כדי ששתינו ניפול מצחוק.
"את בוכה?" שואלת זואי.
אני לא בטוחה. אני חושבת שכן. אני נשמעת כמו הנשים האלו שמראיינים בטלוויזיה אחרי שכל המשפחה שלהן מתה. אני נשמעת כמו בעל חיים שמכרסם לעצמו את כף הרגל. הכול פשוט מציף אותי בבת אחת, למשל העובדה שמהאצבעות שלי נשארו רק עצמות ושהעור שלי שקוף כמעט לגמרי. אני מרגישה איך בתוך הריאה השמאלית שלי התאים מתרבים, מצטברים, כמו כד אפר שמתמלא לאט?לאט. בקרוב כבר לא אוכל לנשום.
"זה בסדר לפחד," אומרת זואי.
"זה לא."
"בטח שכן. אם ככה את מרגישה."
"את יכולה לתאר לעצמך, זואי, איזו הרגשה זו לפחד כל הזמן?"
"אני יכולה."
אבל היא לא יכולה. איך היא יכולה להבין בכלל, כשכל החיים לפניה? אני מסתתרת שוב מתחת לכובע שלי, רק קצת, משום שבקרוב אני הולכת להתגעגע להרגשה הזאת: לנשום. ולדב?ר. ואני אתגעגע לחלונות. ולעוגות. ולדגים. אני אוהבת דגים. אני אוהבת את הפ??יו?ת הקטנים שלהם שנפתחים, נסגרים, נפתחים.
ולמקום שאני הולכת אליו אי אפשר לקחת כלום.