שעת אפס

אם אינני טועה, התוכנית הכי גרועה שמשודרת היום בערוצים המסחריים היא "הספסל האחורי". עצם העובדה שאנשי ערוץ 2 שוב בחרו לאגד עבורנו חבורה של סלבס נואשים שינסו להצחיק אותנו עם בדיחותיהם העבשות היא לא רק פאתטית ומשדרת חוסר אונים, אלא בעיקר מעליבה. מביך לגלות עד כמה מקבלי ההחלטות מזלזלים בנו, מעציב לגלות עד כמה הם מאמינים שאנו נבובים, ובעיקר מאכזב לגלות איך התוכן שוב נזנח עבור האדרתם של "טאלנטים" חסרי כריזמה.

נקודת המוצא המזלזלת והמתנשאת היא שכולנו קורבנות של תרבות הסלבס. ההנחה היא שעצם שיבוצם על המסך יגרום לנו לשבת פעורי פה מול הטלוויזיה, שכולנו מסונוורים מהזוהר ונרגשים ונפעמים מנוכחותם של הכוכבים, שנגחך ונצחק מהפאנצ'ים המטופשים שלהם אפילו אם הם לא מצחיקים, וכל זאת אך ורק בגלל שקוראים להם מושיק גלאמין ושמם משתרבב מדי פעם במדורי הרכילות. ובכן, אנחנו לא.

נדמה שהעיקרון הזה עומד גם בבסיסה של "אפס בהתנהגות", תוכנית שמלקטת שורה ארוכה של מפורסמים שמספרים על חוויותיהם מהתקופה הקשה ביותר בחייו של אדם: בית הספר. לו היה מדובר בפלוני מהרחוב, ספק אם מישהו היה מתעניין בנשיקה הראשונה שלו או במעשי הקונדס שהיה עושה למורתו, אך כשחוויות אלו מסופרות על ידי אילנית לוי ואורי גוטליב, יש לזה ערך רכילותי. התוצאה: 14 אחוז רייטינג ב-23:30 בלילה.

הבשורה הרעה מ"אפס בהתנהגות", אם כך, היא בעיקר עבור הכותבים של כל אותם פאנלים קומיים דוגמת "הספסל האחורי". מתברר שכל עוד המפורסמים מדקלמים טקסטים פסבדו-מתוחכמים שנכתבים עבורם, הם מאבדים אוטומטית כל זכר לקסם אישי או את האפשרות לרגשות הזדהות. מנגד, כשהם מספרים בגילוי לב חוויות אמיתיות וחושפניות, הם לפתע שוב נראים חביבים ולרגעים אף מתגלה בחלקם הניצוץ הכריזמטי שהעניק להם את התהילה מלכתחילה - כשהם חושפים יכולת אישית לספר סיפור מצחיק או לתאר בצורה משעשעת רגעים מביכים.

הפער שבין הסלבריטאיות של המשתתפים לחוויות הבנאליות שלהם מצליח לייצר עניין ולהעלות חיוך, ודי נחמד לגלות שהם סבלו בדיוק כמונו בתיכון, שגם על אלון אבוטבול עשו חרם, שגם ערן צור פחד מהערסים שקראו לו פריק, ושאפילו ליאור מילר התקשה לתפקד בחוויה המינית הראשונה שלו.

אך גם אם העריכה של "אפס בהתנהגות" היא מקצועית ופס הקול מדויק - בשורה התחתונה התוכנית לא מציעה הרבה יותר מסיפוק יצר המציצנות. לשמחתנו, האמת חושפת את המרואיינים במלוא ערוותם, אולי קצת יותר ממה שהם תכננו. כשאנדי רם, למשל, מספר כיצד היה ילד מרושע שעשה חרם על חבר מהכיתה, אתה מבין למה הוא עצבן אותך גם כשהביא הישגים גדולים לטניס הישראלי. כשאילנית לוי נזכרת איך שלוש פעמים ברציפות לא הצליחה להניח על הצד הנכון את התחבושת ההיגיינית בפעם הראשונה שקיבלה מחזור, אתה מבין טוב יותר את מקור המשפט "תהיי יפה ותשתקי". כשענבל גבריאלי מתארת בפרוטרוט כיצד היא "פוצצה במכות" ילדה מהשכבה והתעללה בה בעודה שוכבת על הרצפה, אתה נזכר שוב באחת האפיזודות המביכות בתולדות כנסת ישראל.

לא במקרה "אפס בהתנהגות" משודרת מיד אחרי "רוקדים עם כוכבים". חובבי הז'אנר, שזה עתה סיימו לבהות במפורסמים משפילים את עצמם על רחבת הריקודים עבור עוד חופן של רגעי תהילה, ממשיכים לתכנית הבאה בשיא הטבעיות ומלקטים פרטי מידע חדשים על אליליהם. בסופו של דבר, מי שמחפש רכילות מקבל אותה במיטבה, ומי שמחפש איכות הרים ידיים מזמן.