בסוף כל המונולוגים, הדיונים, הכיסוחים והתיאוריות אפשר לומר בביטחון מלא שכנס "חזון לקולנוע הישראלי", שארגן בית הספר סם שפיגל בירושלים במלאת 20 שנים להיווסדו, היה מרתק, מעשיר ובעיקר מדויק. מדויק מפני שזומנו אליו דוברים שהעלו לא רק את כל הדילמות והבעיות שפוקדות בימים אלה את התעשייה שכולם אוהבים לחגוג איתה אבל אף אחד לא רוצה לשלם לה, אלא גם רעיונות לעתיד והצעות לפתרון. מדויק מפני שעסק גם בתזות מבריקות וגם בהשחרת פנים. ומדויק בעיקר מפני אין זמן טוב יותר מזה כדי לפרוס את ה"אני מאמין" של הקולנוע הישראלי - זמן הפסטיבלים והקוקטיילים אך גם הזמן שבו בקצה האור יש מנהרה שמבשרת תקופה חשוכה למדי, כפי שהזהירו רוב הדוברים בכנס.
החושך הזה הוא שריחף מעל הכנס החגיגי. זהו חושך שכלל אינו מובן מאליו למי שקורא על ההצלחות של סרטים כמו "עג'מי" ו"לבנון" ברחבי העולם. לכן היה זה חשוב שפורום כל כך רחב, מאנשי אקדמיה דרך במאים ומפיקים ועד שחקנים (על אף שנוכחותם של האחרונים היתה דלה מדי), הצביע עליו בצעקה ברורה וחדה, כל אחד בדרכו.
אם צריך להדביק לחושך הזה סרט, הרי שאלו אותן הפקות משותפות לאירופה וישראל שהיו אחראיות ל-35 אחוזים מסך המימון שהושקע השנה בסרטים ישראלים שהופקו בעידוד הקרן לקולנוע ישראלי, כפי שסיפר מנכ"ל הקרן, כתריאל שחורי. המימון הזה, שהפך ברירת מחדל בשל הסכסוך המתמשך עם גופי השידור על מחויבותם לקולנוע הישראלי, מזמן איתו שאלות קשות של זהות ושל חופש אמנותי. שכן, נראה שהחופש לבטא תכנים שלא בהכרח יעברו בפסטיבל קאן הוא הנפגע העיקרי מכל העסק, כפי שעלה מדבריו של הבמאי שמי זרחין, שסיפר על חוויה מביכה ומכוערת עם חברת הפקה צרפתית שדרשה שיכניס שינויים בסרטו כדי שיתאים לפסטיבל היוקרתי.
אמנם, כולם דיברו וידברו על ההתקפה החזיתית של הבמאי דובר קוסאשווילי נגד הסרטים הישראליים המצליחים של השנה ועל הדברים השקטים והתוקפניים לא פחות שאמר הבמאי יוסף סידר (שהוכיח שגם בלי לצעוק הוא מסוגל לדקור). אבל הבעיה של הקולנוע הישראלי היא לא הבינוניות שעליה מתלונן קוסאשווילי או האובססיה לריאליזם שעליו דיבר אורי סיוון. הבעיה היא שבקיץ הבא כפי שהסביר לאחרונה לוואלה! תרבות גורם בכיר בתעשיית הקולנוע הישראלי 0 (אפס!) הפקות ייצאו לצילומים בשל היעדר מימון. מאריה הזהב והציונים לשבח לאפס הפקות, וכל זה בתוך שנה. במצב הזה באמת לא משנה במה יעסקו התסריטים.
לא רק החדירה האירופית לתוכן הישראלי מפחידה את הקולנוענים. היעדר היכולת לממש רווחים מהפצת סרטים מצליחים לצד היעדר מודל כלכלי סביר לפעילות קולנועית באינטרנט מעסיקים אותם לא פחות ממציאת הנרטיב הבא שיוביל את הקולנוע הישראלי ביום שיימאס משאלות הקשורות למלחמת לבנון הראשונה. הפער הזה בין החזון למציאות מטלטל את הקולנוע הישראלי באופן יומיומי והכנס בסם שפיגל רק הדגיש שבישראל, גם תעשייה שנמצאת לכאורה בשיאה חייבת להסתכל בכל שנייה מעבר לכתף כדי למצוא את הקש הבא להיאחז בו.
לצד המונולוג המרגש של יעל אבקסיס, שנתנה מעל הבמה את מספר הטלפון שלה כדי שהסטודנטים יוכלו להיעזר בכישורי המשחק שלה, והבקשה של חתן פרס ישראל ג'אד נאמן מהסטודנטים שיצרו קולנוע אמנותי ומשוחרר, צריך להבין שיתכן ואלו ימי פומפיי האחרונים. לכן, למרות קשת הדוברים הרחבה והיפה, היעדרה של שרת התרבות לימור לבנת היה בולט לעין (וזאת על אף שבדיוק באותו היום היא השיבה לדברי התוכחה של קוסאשווילי עם הסכם מכובד להפקות משותפות עם ברזיל). שכן, היה מקום לנאום חזון קולנועי מפי האדם היחיד שיכול, עם הנהגה נכונה, לשחרר את הקולנוע הישראלי מהתלות בערוץ 10 הקורס או בגחמות של yes ו-HOT.
אולם הקריאה המשכנעת ביותר לצאת לקרב אמיתי על עתידה של התעשייה התרבותית האיכותית ביותר בישראל נשמעה דווקא בדברים מעוררי ההשראה שאמרו הבמאי, התסריטאי והמורה רם לוי, השחקן והזמר שולי רנד והבמאי ארי פולמן.
לוי הדגים את חזונו לקולנוע מציאותי ומעורר מחאה באמצעות סיפור בדיוני על במאי שיוצא לביים סרט מלחמה בשנת 2019. האלגנטיות המרהיבה של הסיפור הצליחה לומר הכל, מבלי לדבר באופן ישיר אפילו פעם אחת. רנד, מצדו, התנצל שאינו מכיר את "עג'מי" ("זה שחקן?") אבל הצליח לרגש את הנוכחים באופן שבו הסביר כי היה רוצה שהקולנוע הישראלי יעסוק בקשר היומיומי בין היהודי ואלוהיו וזאת מבלי להיקלע לקלישאות דידקטיות.
פולמן, מושא חלק מהתקפותיו של קוסאשווילי, התעלם מהוויכוח באלגנטיות והתלונן שהמחמאות ל"ואלס עם באשיר" ו"לבנון" לא שמו לב לפריצת הדרך הקולנועית שבהם. משם הפליג בחזון שעסק ביום שבו ייגמרו הקונפליקטים ויישארו סיפורים בעלי מימד אישי, בדיוניים לחלוטין, שיופקו בעולם ללא שחקנים אלא רק באמצעות תסריט ואנשי מחשב. זה היה מונולוג משוגע כמו שרק מי שביים את "קלרה הקדושה" והתאבד על "ואלס עם באשיר" מסוגל לו. אך, יחד עם זאת, נאומו של פולמן היה מסוג הדברים שישכנעו מאות סטודנטים שלמרות הזמנים הקשים שצפויים לקולנוע הישראלי, עדיין שווה לחכות ליום ההולדת ה-40 של סם שפיגל ולראות מה פולמן והעתיד של הקולנוע הישראלי יסמן לנו אז.