עשור וסע 2

(2002)

Guided by Voices הספיקו להוציא ארבעה אלבומים במהלך העשור, לפני שהתפרקו ב-2004. בסוף הניינטיז הם ניסו לחצות את הקווים מהגטו של הלואו-פיי אל תוך המשחק של הגדולים – אלה שמשמיעים אותם ברדיו ומראים אותם בטלוויזיה. אבל אחרי שני אלבומים בחברת התקליטים הגדולה יחסית TVT, בה הם הקליטו על הרבה ערוצים והתנסו בהפקות מהוקצעות, הם חזרו ל"מטדור". האלבום הראשון שהם הוציאו בו אחרי חזרתם היה “Universal Truths and Cycles”. "לכל מקום במסוק", הפותח את צדו השני, הוא להיט בעיטות קלאסי של הלהקה. תשמעו את בוב מסלסל ותראו אותו בועט!

(2003)

הגריים היה אחד הז'אנרים החמים שנולד העשור כתוצאה מהמפגש בין היפ הופ לאלקטרוניקה באנגליה. הגיבור הראשי של הגלגול המהיר, החצוף, הצורם והמלוכלך של הטו-סטפ והיו.קיי גאראז' היה ילדון זריז לשון ממזרח לונדון בשם דיזי ראסקל. ב-2003 הוא הוציא את הסינגל הראשון שלו, “I Luv U”, בו מתארחת כוכבת גריים אחרת, ליידי סוברין (אז עוד בראשית דרכה), ומיד אחר כך את אלבום הבכורה, “Boy in da Corner”, שהעבירו את מרכז הכובד של סצינת הגריים מתחנות הרדיו הפיראטיות של דרום לונדון למצעדים.

(2003)

ההיגיון אומר שהייתי צריכה להכניס למצעד הזה את "Beautiful" או "Drop It Like It's Hot" של סנופ עם פארל – שניהם בהפקת הנפטונז – אבל פארל הוא כזה מלך שמגיע לו להיות בפרונט. קבלו את את סינגל האר נ' בי המחרמן ביותר של העשור האחרון.

(2009)

באופן כללי אני לא מתה על היפסטרז, עם משקפי האייטיז והבגדים הצבעוניים התספורות המתחכמות שלהם. אבל יש גם יוצאי דופן. בואו נגיד שלא הייתי קונה את “Dance Mother”, אלבום הבכורה של צמד הבנות הברוקלינאיות טלפת'י, על סמך תמונה שלהן. אבל ברגע ששמעתי אותו, כל ההתנגדויות שלי נמוגו והתאהבתי בו מיד.

טלפת'י עושות סינתפופ אלטרנטיבי משונה וניסיוני במיטבו (ומתנסות גם בהיפ הופ), בהפקת דייב סיטק מטי.וי און דה רדיו. “So Fine” האייטיזי הוא דווקא מהשירים היותר קונבנציונליים באלבום, אבל הוא שיר מקסים. והקליפ שלו גרם לי לחבב היפסטרז קצת יותר.

(2004)

באופן כללי, טי.וי און דה רדיו הם פומפוזיים, יומרניים ורציניים מדי לטעמי. אפשר אפילו להגיד שיש להם אופי רדיוהדי, שזה דבר נורא. אבל מה – יש להם סאונד ייחודי ומיוחד, ו”Staring at the Sun”, מתוך האלבום “Desperate Youth, Blood Thirsty Babes”, הוא השיר הכי טוב שפיטר גבריאל מעולם לא הוציא.

(2000)

אחרי הפסקה לגמרי לא סבירה של חמש שנים אחרי אלבום הבכורה של אלסטיקה וסכסוך עם חברת הלהקה לשעבר, דונה מתיוז, התאפסה על עצמה ג'סטין פרישמן. זאת אמנם הייתה שירת הברבור של אלסטיקה, אבל את האלבום השני שלה, “The Menace”, הוציאה פרישמן עם הרכב חדש ואנרגיות מחודשות. היו בו כמה שירי פאנק, כמה קטעים הנוגעים באלקטרוניקה, קאבר מעצבן ל"דא דא דא" של כוכבי הגל החדש הגרמני טריו, והדבר הנהדר הזה: “How He Wrote Elastica Man" – פרפראזה על שיר ישן של ה-Fall - בו מתארח מארק אי. סמית בכבודו ובעצמו.

(2005)

ריץ' הריסון – האיש שהביא לעולם את “Crazy in Love” של ביונסה שנתיים קודם לכן – עשה זאת שוב, עם עוד להיט אר נ' בי שממחיש היטב איך מרגישים כשנדלקים למישהו על התחת.
עם לופ תופים בסגנון DC, משוגע על כל הראש (המסומפל מביצוע הFאנק של המיטרס ל"הו כלכותה!") וביצוע משכנע של אמרי (כוכבנית אר נ' בי די אנונימית שיודעת לנענע במכנסונים לא פחות טוב מביונסה וג'יי לו), “1 Thing” הוא אחד מלהיטי המצעדים המלהיבים של העשור האחרון.

(2003)

ב-2003 הוציאו בלר את האלבום השביעי והאחרון שלהם, “Think Tank”, בלי הגיטריסט גרהם קוקסון. האלבום היה אקלקטי, מקושקש ונטול להיטים. אבל הוא הניב גם פנינה אחת: הסינגל “Out Of Time” - הבלדה היפה ביותר של בלר מאז “To The End”. בהיעדר הגיטרה של קוקסון, מבוסס השיר על הבאס של אלכס ג'יימס, גיטרה אקוסטית המנוגנת על ידי דיימון אלברן ותזמורת מרוקאית שהוקלטה במרקש.

(2008)

אחרי שהארקטיק מאנקיז נהיו הארקטיק מאנקיז הקים אלכס טרנר, המנהיג, פרויקט צד בשם The Last Shadow Puppets, עם חברו מיילס קיין. קיין היה סולן The Rascals, ובעבר היה חבר ב-The Little Flames שחיממו את המאנקיז. פרויקט הצד נועד לאפשר לטרנר להשתכשך באהבתו לסקוט ווקר וברט בכראך ולכתוב שירי פופ קלאסיים ומתוזמרים עם שפע של דרמה, כלי נשיפה וכלי מיתר. לאורך אלבום שלם בשם "The Age of the Understatement" שילבו טרנר וקיין לחנים גרנדיוזיים ועיבודים מלאי הוד והדר הלקוחים מהעולם של שירלי באסי ובארי ריאן ומפסקולי סרטים של ג'ון בארי, עם פורמט פופי עכשווי וקול החצץ הנערי והמבטא השפילדי הכבד שלהם. וזה נפלא. במיוחד בשיר הזה.

(2005)

באמצע העשור חזרה קייט בוש, אחרי היעדרות של 12 שנה, עם אלבום חדש ומדהים בשם “Aerial”, שהיה בין האלבומים האהובים עלי בעשור האחרון. בשיר המרשים ביותר באלבום, "Mrs. Bartolozzi", אותו היא מלווה בפסנתר בלבד, היא מחברת בין גוף לנפש, בין מיניות לאהבה, בין היומיום לנשגב, בין יצורים חיים לרוחות רפאים שנראים כמו כביסה תלויה על חבל. בטקסט, שמתחיל בספונג'ה במטבח ונמשך לשימוש במכונת הכביסה החדשה, מתבוננת בוש לתוך מכונת הכביסה ורואה את החולצה שלה עוטפת את המכנסיים שלו. הבגדים שלו ושלה מתערבבים בתוך המכונה, הגלים יוצאים, החצאית שלה מתרוממת מעלה, מסביב למותניה, בזמן שהיא יוצאת החוצה אל שובר הגלים. הגלים נכנסים ויוצאים, היא מרגישה אותו עומד מאחוריה ודגיגים שוחים אל בין רגליה.

מצעד העשור של "בסיסטית מחפשת להקה" מקומות 30-21