איתן בוגנים לא רוצה שתיקחו אותו ברצינות גדולה מדי. הוא גם לא רוצה שתחשבו שהוא חכם מדי. עם רזומה קצר אך עשיר ותערוכה בשם "השנים המוקדמות" שנפתחת הערב (חמישי) במוזיאון בת ים לאמנות, בוגנים בסך הכול רוצה שתרגישו.
"אני תמיד רוצה שהצופה שלי יחווה משהו", הוא אומר בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה. "אמנות צריכה להיות חושית. היא צריכה לדבר ישירות אל הרגש של הצופה. ברגע שזה הופך להיות אינטלקטואלי מדי, היא מאבדת מהאפקט שלה".
"הרי אמנות תופסת מקום כל כך קטן בעולם", הוא ממשיך, "ואני לא מכיר יצירה אחת שהצליחה לשנות משהו בעולם הממשי, משהו בעולם הפוליטי. אמנות שחותרת לעשות את זה איבדה את אחיזתה במציאות. כיום מדד האיכות קשור באופן הדוק להצלחה כלכלית, וגם זה קצת מגוחך, אז אני אפילו לא מנסה לדבר על משהו מעבר למה שמעניין אותי ושמצליח להעביר חוויה רגשית".
זה לא שבוגנים, יליד 1974, פוסל לחלוטין את השכל. נהפוך הוא חלק ניכר מעיסוקיו המגוונים פונה ישירות אל החלק הזה של המוח. שכן, עם משרת הוראה במכללת שנקר ובמכללת אבני וכתיבה בטיים אאוט תל אביב ובנענע 10, לצד לימודי תואר ראשון באמנות בבצלאל ותואר שני בקולנוע בשיקגו וכמה וכמה פרסים, בוגנים הוא בהחלט לא אמן טיפוסי.
"אני לא סובל את הרצינות התהומית של אמנים", הוא אומר. "אמנים טוטאליים הם קוראים לעצמם, כאלה שלא יכולים בלי אמנות ולא יודעים לעשות כלום חוץ מזה. אני חושב שזה בריא יותר לזכור שלאמנות יש שני קצוות: מצד אחד אמנות זה דבר נשגב, מעורר השתהות ומטאפיזי, אבל מצד שני זה צעצוע לבורגנים שהנוכחות הממשית שלו בעולם היא מזערית. ובדיוק בגלל זה קצת קשה לי לדבר על האמנות שלי".
אבל בכל זאת, "השנים המוקדמות" מה זה אומר עבורך?
"זו היתה נקודת המוצא לכל התערוכה. זה אמור לעורר מחשבות על אמנים קנוניים, כאלו שחילקו את עבודתם ל'שנים המוקדמות', 'המאוחרות', 'הכחולות' וכו'. זה יוצר מעין פלטפורמה פיקטיבית שעליה אני בונה את שאר התערוכה מתוך המתודה המומצאת הזו. נקודת המוצא שלי היא בעצם של מוזיאון".
אלו השנים המוקדמות שלך או של דמות פיקטיבית?
"הכל פה שקר, גנוב, מולווה. רציתי שהתערוכה תנדוד לכיוון של האולד-מאסטרס האמנים הקלאסיים הגדולים. יש בתערוכה משהו כבד, מאופק, ממוסגר במסגרות עץ כבדות. אבל כמובן כולם יודעים, וגם אני, שזה לא באמת אמנות מהמאה ה-19, זו גניבה. זה ציטוט מציטוט. אפילו התמקדתי באמן ספציפי בתערוכה, שאפשר לראות רמזים לעבודות שלו בכל היצירות. לא ניסיתי ליצור חידה, אבל היא שם, אם רוצים אותה.
דרך הקונספט הזה מצאתי פתרונות ויצרתי את הדימויים שעכשיו מוצגים בתערוכה".
לא סתם מתייחס בוגנים לתערוכה שלו כמוזיאון קטן, שכן הוא מציג בה ציורים, צילומים "רגילים" וכאלה שעובדו בפוטושופ, פוסטרים ועבודות וידיאו.
"אני תמיד הולך לאיבוד קצת", הוא עונה כשהוא נשאל על הרב גוניות הזו. "פשוט פתחתי את הדלת הזו, ונכנסתי, ואחרי שנכנסתי למסדרון, הלכתי לאיבוד. אבל, יחד עם זאת, ניסיתי לייצר איזושהי חוויה אחידה ומסודרת. זה מתחיל בווידיאו. הווידיאו הוא פדגוגי ולא ממש שייך לתערוכה, אבל אפשר גם להסתכל עליו כמשהו שמוביל את הצופה דרך התערוכה, סוג של הדרכה. מצד שני זה גם יכול להיות מה שנותן את הטון לתערוכה, התת-מודע שלה. יש שם דימויים קולנועיים ששזורים יחד עם דימוים שצילמתי בעצמי ומחוברים בלופ. הצופה הוא זה שיוצר את ההקשר".
זה נשמע כמו מדריך ויזואלי ליצירות, רק שוא לא ממש קשור אליהן באמת?
"דווקא כן. בתערוכה הזו אני מנסה לייצר משהו יותר מסודר מהתערוכות האחרונות שלי. בתערוכה הקודמת שלי רציתי ליצור חוויה של שיטוט, של מבט מזוגג בעיניים, של עצמים בלתי מובחנים. הפעם רציתי סדר ואני מנסה לייצר חוויה של סיור, של טיול מאורגן אפילו. אני רוצה שיסתכלו בתערוכה כמו שעושים כשמטיילים במדינה זרה. יש סדר יום, מקבלים אינפורמציה, עולים על האוטובוס האדום של התיירים,מקבילים סיור עם הסברים וכל אלה מרכיבים נרטיב למקום. מבחינת התערוכה, המסלול הוא לא נוקשה כמו בעיר שמתיירים בה אבל הוא קיים. כן, בהחלט, זה מה שזה סיור קבוצתי דרך התקופה המוקדמת המומצאת הזו".