כונן דיסק

בון ג'ובי, ממותגי הרוק הוותיקים והמצליחים בעולם בראשות ג'ון בון ג'ובי התמיד חתיך, יחד עם הגיטריסט הנצחי ריצ'י סמבורה (שלעד נזכור שהוא זה שעשה את הת'ר לוקל'יר בזמן שכולם ריירו עליה במלרוז פלייס), חוגגת 27 שנים לקיומה עם אלבום אולפן מספר 11, “The Circle".

ב“The Circle", על פי בון ג'ובי עצמו, יש באלבום אלמנטים של סגירת מעגל אולם יש בו גם מן השגרה, במסגרתה הוציאה הלהקה חמישה אלבומים בעשור הזה. האלבום עוסק בחלקו הלא קטן במשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית, בעיקר דרך זווית עינו של מעמד הצווארון הכחול. כמו כן, הרוח של "Living On A Prayer" מרחפת על פני האלבום ואף ריף הבס של "Working For The Working Man" מבוסס אחד לאחד על הריף של להיט הפועלים מהאייטיז.

את האלבום הפיקו בון ג'ובי וסמבורה יחד עם המפיק וכותב השירים זוכה הגראמי ג'ון שנקס, עמו עבדו על שני אלבומי הסולו האחרונים שלהם. לאלו שעדיין מאמינים בתדמית הקשוחה של אלילי הרוק הכבד שהיו בון ג'ובי באייטיז, נספר ששנקס עומד מאחורי אינספור להיטי פופ מהזן הרך ביותר. רק בשנת 2009 למשל, הוא כתב את “The Climb" הלהיטי של מיילי סיירוס. בגראמי שלו הוא זכה, אגב, על “Breakaway" של קלי קלרקסון. באלבום עצמו, הלהקה יוצאת מצליל הקאנטרי שאפיין את אלבום האולפן האחרון שלה משנת 2007 ויש בו חזרה ללהיטי הרוק הגדולים שיכולים למלא אצטדיון של 50,000 איש, בהם הם נוהגים להופיע.

האלבום יצא ב-30 באוקטובר בגרמניה ומספר ימים לאחר מכן באנגליה ואירלנד ויפן. השבוע יצא האלבום בצרפת, ארצות הברית, קנדה ולאחר מכן בשאר אירופה. במצעדים הוא נמצא עד כה במקום 1 ביפן וגרמניה, מקום 2 בבריטניה ומקום 7 באירלנד. היום הוא יוצא באופן רשמי גם בארץ בחברת הליקון.

כולם משתדלים לא לשכוח את הדברים הטובים שיש בהרכב הזה, למרות שריח ה"לא נעים לי" עולה מכל מילה בטקסטים שהתפרסמו, למשל בגרדיאן והלוס אנג'לס טיימז. שניהם מציינים בפתיחה שנורא מגניב שהלהקה עדיין פעילה ושלמרות יכולתה לרכוש במזומן את העיתונים בהם עובדים המבקרים, בון ג'ובי וסמבורה עדיין שרים על צרות מעמד הפועלים באופן כן ומשכנע (“We Weren't Born to Follow”) ואלמנט זה חזר על עצמו ביקורת אחרי ביקורת. "החברה האלו בהחלט מדברים לעניין כשהם מדברים על קורבנות לעסקים גדולים" כותב בביטחון מיקאל ווד מהלוס אנג'לס טיימז, לפני שהוא נותן להם כוכב וחצי מתוך ארבע, פשוט כי "לא ניתן להבחין בין שיר אחד למשנהו".

ב-BBC מתלהבים מעט יותר מהתוצר הסופי ואפילו משתפכים עם פיסקה מסיימת שאומרת "The' Circle' לא עומד להפתיע אחד, אבל בתקופה כה סוערת אולי זה בדיוק מה שהוא צריך – המנוני רוק מלאי רפרנסים שיעזרו לכם לקום על הרגליים ולא לוותר", נכתב בביקורת. האתר Musicradar.com מלגלג מראש על אלו שינסו לשפוט את האלבום בכלים המחמירים של המוזיקה האלטרנטיבית. "למה ציפיתם? פוגאזי? מיי בלאדי ולנטיין? את השירים האלו אתם יודעים שתזמזמו במכונית שלכם", כותב ג'ו בוסו.

האלבום יצא בארצות הברית רק ב-10 בנובמבר, והרולינג סטון היה זריז לפרסם ביקורת שהצדיקה את החלטת חברת התקליטים, Island, להוציא את האלבום קודם באירופה; "זה בהחלט אלבום רוק, אם רוק בשבילכם זה אירוסמית' עושים שירים של דיאן וורן" כתב כריסטיאן הווארד וגם הוא, שמכנה את השירים "צ'יזיות נוסח ג'רזי" (בתרגום חופשי), מוצא גם הוא נקודה חיובית בפנייה של הלהקה למעמד הצווארון הכחול שנפגע קשות במשבר הכלכלי. ורק ה- All Music Guide, בדרך כלל גוף לא נשכני בעליל, הצליח לצאת עם הביקורת המצחיקה והכואבת ביותר ללהקה, כשכתב עליה "במקום לעשות אלבום כמו ספרינגסטין הם עשו אלבום של U2, שזו כנראה הדרך היחידה להישמע רציניים".

אף כלי תקשורת שממומן מפרסומות לא רוצה לפגוע באמת באחת הלהקות הגדולות בעולם, בוודאי מתוך שכנוע עמוק שהחבורה הזו פשוט לא תתפרק אף פעם ותמשיך לייצר אלבומים לנצח. במילים אחרות: מזל שיש מחאה חברתית להחמיא לה, אחרת איך היינו מעבירים את 52 הדקות האלו.

הביטחון המנותק מהמציאות של בון ג'ובי, סטייל U2, שהם להקת מחאה אמיתית מדאיג מעט. עם זאת, האופן שבו להקת רוק פשוטה להחריד ממשיכה למלא אצטדיונים באמצעות סיסמאות, מעוררת הערכה כלשהי. לכן לא צריך להתייחס ל"The Circle" כאל אלבום אולפן של יוצרים, אלא כמין "שופוני" של הלהקה האמריקאית שרואה מה עובר על אירוסמית' ומתפוצצת מצחוק.