לא, אני סתם שמונה

"שמינייה בעקבות אחת", הוא לא עוד סרט ברצועת "דוקו שוק" של יס דוקו. הוא אחד הסרטים הרלוונטיים שתראו בזמן הקרוב. הערך שלו, גם אם לא נעוץ באיכותו או בדיוקו כיצירה תיעודית, הוא עצום; אם היה אפשר להקפיא בני אדם ולהחזירם לחיים, ואז היו מושיבים אחד כזה שהוקפא למשך עשור והופשר לצפות ב"שמינייה בעקבות אחת" מיד בצאתו מהפריזר – יצליח אותו אדם להבין בתום תשעים הדקות של הסרט את המגמה הרווחת בתקשורת האמריקאית. בואו רק נקווה, שאותו צופה דמיוני לא ירוץ לצוק הקרוב למקום מגוריו וינסה לקפוץ ממנו.

מיהי נדיה סולימן? דבר ראשון, היא ה- Octomom, כינוי חינני שנגזר מהמלים Octuplet ו-Mom, סטייל בניפר (בן וג'ניפר), בראנג'לינה (בראד ואנג'לינה) ובילארי (ביל והילארי), ובעברית – אם השמינייה. ממש כמו הכינוי, שנגזר מהיפר-עיסוק בסלבס שמלווה את העשור הטלוויזיוני החולף, נדיה סולימן היא בעיקר אייטם חם. עד כדי כך, שהסרט נפתח בהימלטות שלה מהפפראצי (תוך שהיא מורחת שפתון ובודקת במראה שהיא נראית מספיק טוב לצילומים).

סולימן, היא תושבת קליפורניה בת 34, שכדי לכפר על ילדות ללא קרבה משפחתית חמה, ילדה 14 ילדים בהפריית מבחנה של תורם זרע שאת שמו היא משאירה חסוי. הסיפור הגדול התחיל, כשאחרי 5 לידות עם 6 ילדים (אלייז'ה, אמירה, ג'יי-ג'יי, איידן, כיילב וקליסה), נכנסה להיריון ב- 2008 עם שארית תרומת הזרע שהייתה לה, בניסיון לגרום לעוד עובר או שניים לשרוד. אבל התכנית שלה השתבשה כשאת ההפריה שרדו שמונה עוברים.

כמישהי שמאמינה ששליחותה היא להביא כמה שיותר ילדים ושהאל אוסר על דילול עוברים, החליטה סולימן לשמור את כולם וההיריון המתוקשר בהיסטוריה יצא לדרך. וכך - לחרדתם של 6 ילדיה הבוגרים, שצרכיהם הלא מסופקים ילוו אותם עד לטיפול פסיכולוגי ארוך טווח בעוד שנים ספורות - הגיחו לחלל העולם ג'ונה, נריה, אייזאה, מליה, ג'רמיה, ג'וסיה, מקאי ונואה.

האידיאל המסורתי שסולימן מחזיקה בו לא מונע ממנה להשתלב כמו כפפה ליד בתרבות העכשווית. האייטם הרכילותי הכי לוהט של 2009, למשל, הם ג'ון וקייט גוסלין, הידועים בזכות תכנית הריאליטי שלהם "John & Kate Plus 8". התוכנית, שמשודרת ברשת TLC, מציגה זוג שעבר שני הריונות; אחד שהוליד תאומים, והשני שהוליד שישייה. קייט גוסלין, אם המשפחה ואשת עסקים ממולחת, הבינה שכדי לשרוד כלכלית את משק הבית הבעייתי שנוצר לה ולבעלה, היא תצטרך לקבל חסויות, ושאין טוב יותר מתכנית מציאות שמציגה את הקשיים היומיומיים בכדי לכלכל את המשפחה. "ג'ון וקייט + 8" מציגה, יותר מאשר את ההורות של הזוג, את הדינמיקה הבעייתית ביניהם ואנקדוטות נוספות שקשורות לילדים כמו שניתוח האף של קייט קשור באמת למחיצת אף עקומה.

בניגוד לזוג גוסלין, נדיה סולימן הסתפקה בלחתום על חוזה המאפשר לצלמי הסרט לחדור אל חייה רק במשך שבעה חודשים (אבל לא חסכה בהשוואות בינה לבין קייט גוסלין: "אני נראית ככה אחרי 4 חודשים, בלי שאיבת שומן"), וטוענת במהלך שעה וחצי של חשיפה צהבהבה שהיא מתה כבר להתחיל את השגרה של חייה ולגמור עם הבלגן התקשורתי (בהנחה שלגדל 14 ילדים זה דבר שיכול להיחשב כשגרה).

"שמינייה בעקבות אחת" הוא, לפני הכל, סרט שיועד לפריים-טיים טלוויזיוני, ושודר ב-FOX, אחת הרשתות הבעייתיות יותר בסוגיית ניקיון מדעות קדומות. הוא מדבר על הנושא הכי חם בעולמן של אימהות קוראות צהובונים וחובבי פריק-שואוז, הוא מעלה שאלות על אודות מוסריות ודתיות והוא ערוך דווקא כמו ריאליטי, עם טיזרים, ועם סיטואציות מבוימות של עימותים בין דמויות ראשיות ושיחות קשות מול המצלמה.

ההבדל בין דוקו לריאליטי נעוץ לא רק במבנה, אלא קודם כל באג'נדה - מצרך חיוני בסרט דוקומנטרי. "שמינייה בעקבות אחת", לעומת זאת, מציג את כל השאלות החשובות (כמו למשל - מה בסביבה שנדיה גדלה גרם לה להחליט להקים משפחה מרובת ילדים מתרומת זרע, והאם 14 הילדים שלה יצליחו לקבל הורות סבירה, לכל הפחות) וגם שאלות צהבהבות (ידעתם שאם השמינייה פוחדת מרוחות רפאים?), אבל ממש כמו ריאליטי מהוקצע שפועל על פי הנורמות בז'אנר, הוא לא שואל אותן בקול רם. אלא פשוט דואג לתמרן את הצופה כדי לשים לב אליהן בעצמו. הצופה המתוחכם ייקח את המסר החכם, והפחות מתוחכם ייהנה מהמציצנות וימשיך לעשות ילדים.

אם אתם צופים מתוחכמים בני 25-35, שמהרהרים בשאלת מוכנותכם להורות, "שמינייה בעקבות אחת" נוצר בדיוק בשבילכם. אפשר אפילו להשתמש בו כסרטון תדמית באגודות לפיקוח על ילודה. הוא יגרום לכם לשאול את עצמכם עד כמה העיניים שלכם פקוחות, ומה יש לכם להציע לילד כדי שהוא לא יכה אתכם כבר מגיל שנתיים, או יפתח הפרעת אישיות אובססיבית-קומפולסיבית בגיל 8. הוא מציג שאלות טובות, והוא מציג אותן כל כך טוב, ברור וכל כך משוחד, עד שאתם לא יכולים שלא לפתח שנאה יוקדת לסולימן. אבל עם כל הכבוד לבחירות הבעייתיות שלה בחיים, היא עדיין מעוררת מעט חמלה כשהיא מודה באמת (החל מ"הרסתי את החיים של הילדים שלי" ועד "אולי הם לא רצו שיהיו להם כל כך הרבה אחים").

מה שבטוח הוא שאם השמינייה, ממש כמו העידן שבו היא נחשבת לבידורית, היא גם נכס לתעשיית הטלוויזיה. אפשר להניח, מצפייה בה ובמשפחה הלא-מתפקדת שלה, היא תספק חומר לפחות לעונה שלמה של "סופר נני באמריקה", ולשני פרקים של "אקסטרים מייקאובר – המהדורה הביתית". עסקה שתעבוד נהדר לשני הכיוונים.