צביקה הדר יודע שהוא לא זמר, הוא אפילו אומר את זה וצוחק על זה. "אני אמן", הוא אומר במין עווית כזו, כאילו הוא עצמו לא התרגל לאנומליה הזו שהביאה אותו להופעה בפסטיבל הפסנתר. הוא לא זמר והוא שר. מתשוקה אמיתית ובעיקר, כי הוא יכול.
כשאנשים שהמוזיקה היא עבורם כוס מים בגיהינום באים לראות את צביקה הדר מופיע, הם שופטים אדם מצליח ומרוויח (ועוד עם סיגר) שהעממיות המדויקת שלו הביאה לו כבוד וייקר, בכלים של רוברט ואייט. אבל הדר שר בלדות באופן כמעט מפוחד, שקצת מזכיר אנשים ששרים במקלחת מספיק בקול כדי להרגיש את הכיף שבשירה, מספיק בלחש כדי שלא ידעו. לראשונה מאז ימי הסטאנד אפ העליזים של תחילת הקריירה, צביקה הדר חסר ביטחון ושומרי הסף של הטעם הגיעו לדרוס.
ובכל זאת, הדר כתב ושר את השירים במופע מה שמהווה בסיס עבודה לקראת אלבום של אמן מיינסטרים שיכול לעמוד לצד אמנים בזרם המרכזי בישראל כיום. הכתיבה של הדר מתובלת אמנם בעודף דימויים צפויים מהאיש שפיתח שפה טלוויזיונית מסוימת (מ"נשמה" לשיר כמו "בעיניים שלך" המרחק לא רב), אבל היא גם נוגעת בחומרים שמעניין לשמוע מאדם במעמדו. השירים שלו עוסקים בהתמודדות עם הצלחה ותהילה, אובדן אב בגיל צעיר ודיכאון של אדם שחייב לדפוק את הקופה בכל שבוע ובינתיים רק רוצה לשתות. "אתה שומע" הוא שיר שעם עריכת טקסט של מאיר גולדברג בימיו הטובים או דן תורן יכול להגיע רחוק.
בכתיבתו הלא רומנטית (שם הוא לא מפתיע ומנגב פיתה בקיטש), הדר מבודל בכל זאת מהיוצרים שלא מסוגלים לבנות טקסט מנושא שהוא לא צבע עיניה של אישה. זוהי עדיין לא כתיבה טובה מספיק, אבל זו כתיבה של אדם שיודע להסתכל על עצמו מחוץ לעצמו, תכונה שחסרה אצל כותבי שירים ישראליים בעשור האחרון.
לטובת הדר עומד גם טל פורר, מעבד מוזיקלי שמתאים לו סגנונית, שיכול ללטש אותו, ועצם העובדה שהוא עצמו, פסנתרן לא רע שמצליח לתקשר עם הנגנים שאיתו (פורר והצ'לנית מאיה בלזיצמן). שם, מאחורי הפסנתר, הפרפורמנס שלו עובד בצורה הטובה ביותר. אבל הדיקלום שליווה חלק מהשירים לא זרם היטב ולכן עדיף להדר לעבוד על הרמוניות והשליטה בהן, כיוון שמבנה שירים מלודי ומעניין כמו שלו, מחייב טכניקת שירה משופרת בהרבה ובטח לא חצי ספוקן וורד.
ברגעים שהדר מבין את החסרונות שלו, הוא בורח לסטנד אפ, לדאחקה, לבדיחות מדהימות בכנותן על כך שהוא מסתלבט על אנשים שמבקשים ממנו להקליט ברכה לבת מצווה של הבת שלהם. הדר אפילו מרווח את השירים בהם הוא מאמין, בסגירת חשבון עם שיר הז'וז'ו חלסטרה ושיר הטרטע של הקומדי סטור בביצוע קלאסי-אקספרסיבי. גם שם הוא מרגיש בבית.
אחרי השיר החביב שכתבה עדית פאנק להדר וביצע שלומי שבת, הגיע הרגע המעצבן של ההופעה בו מרגול, שבת והדר לא הצליחו להתחיל את "בגלל הרוח" בגלל אווירת בר מצווה מוגזמת על הבמה. כזו שמנוגדת אמנותית לחלוטין לכל שיר ושיר שהדר ביצע עם פורר ובלזיצמן לבד. במופעים עתידיים יש לקוות שהדר יקפיד על ביצועים נטולי הדאחקות הללו ויימנע מקטעי קישור של מופעי וועדי עובדים. גם במחיר הופעה מקוצרת יותר, עדיף להדר לירוק דם מול הפחד, מאשר להתכסות בפוך שמסתיר את מה שהוא מנסה לחשוף.
ספק אם מלכתחילה היה להופעה הזאת קשר למוזיקה. אבל הרעש הזה, שמרדד את השיח התרבותי סביב נושאים מורכבים כמו מהי אמנות ומיהו יוצר, יתפזר בסופו של דבר והדר יצטרך להחליט מתי הוא בדרן ומתי הוא אמן. החדשות הטובות הן שגם אחרי מופע הבכורה, שתי האופציות לגיטימיות לגמרי.