פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא מפריזים

      "חמש שעות מפריז" הוא סרט מעט בוסרי, אבל חביב, המדבר בשבחם של חולמי החלומות הקטנים. רומי מיקולינסקי צרפתייה

      נדמה שאת קהל נהגי המוניות אפשר לחלק לשניים: הנהג המעיק, הגזען והבלתי נעים, שמספק השראה ל"אתה מדבר אליי?", הקומיקס שכיכב עד לאחרונה כאן בוואלה! תרבות, והנהג העדין, המתחשב והרומנטי, שכל נסיעה במונית שלו תולשת אותנו מהכאן ועכשיו הרועש. יגאל מבת-ים, אותו מגלם דרור קרן בסרט "חמש שעות מפריז", שייך לסוג השני, הנדיר יותר.

      קשה שלא לחבב את יגאל, נהג המונית הגרוש שסובל מפחד טיסה והולך לפסיכולוג כדי שיוכל להצטרף לטיול הבר מצווה של בנו לפריז. כשהוא לא מתבונן במטוסים הממריאים משדה התעופה, יגאל נוסע במונית ונהנה לשמוע שאנסונים של ג'ו דסאן. פריז אולי נמצאת במרחק חמש שעות בלבד, אבל קשה לראות כיצד יגיע אליה, אם רק המחשבה על לטוס מכניסה אותו ללחץ. קשה באימונים, קל בקרב? בכלל לא בטוח, שכן יגאל הוא לא מהטיפוסים שששים אלי קרב.

      כזו היא גם לינה (הלנה ירלובה), המורה לפסנתר של בנו של יגאל, שעלתה מרוסיה עם גרישה, בעלה הרופא (ולדימיר פרידמן), שבינתיים נסע לקנדה לעשות סטאז' ושואף להגר לארץ הקרה. כל חייה של לינה סובבים סביב המוזיקה: היא מורה בבית הספר, מלמדת שיעורים פרטיים וגם עובדת באופרה כסדרנית. וגם היא, כמו יגאל, משתדלת בכל מחיר להימנע מקרבות.

      "חמש שעות מפריז" (יח"צ)
      לא ששים אלי קרב. מתוך "חמש שעות מפריז" (צילומים: יח"צ)

      כאלה הם יגאל ולינה של "חמש שעות מפריז", סרט הביכורים של הבמאי לאון פרודובסקי. זהו סרט ישראלי קטן, עדין ובלי יומרות גדולות מדי. הוא לא מציג לנו תעצומות נפש ודרמות גדולות אלא את סיפורם של שני אאוטסיידרים, שלא חשים צורך למשוך תשומת לב ומעדיפים, כאמור, להימנע מעימותים. הם גם לא מדברים הרבה. הסרט מסתמך על הכימיה בין שני השחקנים, על המבט הכלבי של דרור קרן ועל עיניה הגדולות והיפות של ירלובה. זהו סרט של מחוות, לא של דיבורים, ולמוזיקה תפקיד חשוב בו, שכן היא זו שמחברת בין השניים.

      סרטו של פרודובסקי, שעלה לישראל מרוסיה בגיל 13, גם מתעקש שלא לעשות עניין מהפערים בין ישראלים ותיקים לעולים חדשים. הוא בוחר להדגיש את הדומה ולא את השונה ובכך מנסה לקרב בין שתי הקבוצות. כך, למשל, במועדון הקריוקי שאליו יוצאים לינה ויגאל, הם שרים ביחד – היא ברוסית והוא בעברית – ואף משתפים את הקהל באהבתם לשנסונים הצרפתיים שלוקחים אותם הרחק מכאן.

      מתוך הסרט חמש שעות מפריז (יח"צ)
      סרט של מחוות, לא של דיבורים, ולמוזיקה תפקיד חשוב בו. מתוך "חמש שעות מפריז"

      אך מעבר לכך, הסרט, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה האחרון, ואף בפרס התסריט שהוענק לפרודובסקי ולשותפו לכתיבה ארז קו-אל, מעורר הרבה מחשבה על חלומות. שכן, אחת הסיבות העיקריות לכך ששני גיבוריו כל כך מתחבבים עלינו היא שאין להם חלומות גדולים ושאיפות גרנדיוזיות. גם יגאל וגם לינה פשוט רוצים שייתנו להם להתעסק בענייני היומיום השוטפים ובשאר הזמן שיעזבו אותם לנפשם. לעומתם, דווקא החולמים – גרישה, בעלה של לינה, וגרשון, שותפו של יגאל, שחולם לפתוח עסק של הסעות – הם אלו שסובלים יותר ונסבלים פחות.

      החולמים מתגלים בסרט כאגרסיביים, בלתי מתחשבים, כוחניים. הם מפרים את האיזון ומשבשים את הגישה המעשית ושוות הנפש שבה מסתכלים יגאל ולינה על העולם. כשבנו של יגאל מסרב לשיר במקהלה (עליה אחראית לינה), יגאל לא מתרגש, אבל גרשון לעומת זאת כמעט יוצא מכליו. וכמוהו גם גרישה, שעל אף כוונותיו הטובות, אטום לגמרי לצרכיה ורגשותיה של אשתו .

      בסיכומו של דבר, "חמש שעות מפריז" הוא סרט מעט בוסרי וקיימות בו מספר חריקות ברמת התסריט אבל הוא מתחבב בקלות על הצופים בשל המשחק המצוין והרגעים הקומיים והנונשלנטיים הרבים ששלובים בו. העולם שהוא מציג מתקיים ברובו בבת-ים, אך הוא לא מרגיש לגמרי ישראלי, אולי משום שרבים כל כך מגיבוריו לא נולדו כאן – הפסיכולוג הוא דרום-אמריקאי, לינה, גרישה וחבריהם כולם רוסים, ויגאל – הוא לא באמת מכאן.

      מתוך הסרט חמש שעות מפריז (יח"צ)
      דווקא החולמים הם הסובלים יותר והנסבלים פחות. מתוך "חמש שעות מפריז"

      .