מעוז צור

המופע של ערן צור אמש (שישי) בפסטיבל הפסנתר נפתח עם השורות "אני גבר עדין, יש לי רגשות". זה לא שלא ידענו את זה קודם, אבל נראה שאחרי כמעט 20 שנות קריירה היה נחוץ ליוצר האמיץ והמקורי הזה לומר את הדברים במפורש. שכן צור עומד בפני יציאתו של אלבום סולו חדש, "כל מה שאנושי" שמו, ומוצא את עצמו כמעט בודד במערכה על הכבוד האבוד והמרוסק של הרוק הישראלי. מעין תזכורת אחרונה לעצם קיומה של אמנות עצמאית, חריפה, עקבית ובועטת של גבר עדין עם רגשות. המון רגשות.

המופע היה מורכב כמעט בחציו משירים חדשים, וגם זה צעד ערן צורי טיפוסי. השירים שלו הרי צריכים קהל לפני שהם צריכים רעש תקשורתי, וכנראה שגם מבחינה זו יודע האיש משהו שרבים מחבריו למקצוע טרם למדו. נדמה שבאמצעות הפורמט האינטימי, שבו כל מילה מובלטת ומודגשת, בוחן צור את שיריו, ולפחות מבחינת הקהל נראה היה שהפעם הם עברו את המבחן.

בחלקו הראשון של המופע ניגן לצדו של צור המפיק המוזיקלי אוהד בן ארי. ולאחר הצהרת הפתיחה האמורה (מתוך "בעין הסערה"), עברו השניים לשיר חיפוש מרתק בשם "מישהו מביט מלמעלה". בשיר הזה סוגר צור מעגל, כביכול, עם המשפט "עיוור בלב ים / מי אותו יציל" (מתוך "ערב ב' כסלו"), כשהוא מביא לעזרה ישות עליונה ששמה נעלם ממנו.

כבר בשני השירים הראשונים הללו, הצליח צור להפתיע – כפי שקרה פעם אחר פעם בקריירה שלו – עם פרשנות לנושאים שהעסיקו את הרוקנרול מאז לידתו. נדמה שבחדר העבודה של האמנות יש לצור פינה משלו שאף אמן, בוודאי לא ישראלי, מסוגל להתקרב אליה או לחקות אותה והתוצאה מרגשת כבר בשמיעה ראשונה, ועוד בפורמט גולמי שלא ברור בכלל איך יתבטא באלבום עצמו.

מבחינת השירים החדשים שנוגנו במופע, קשה למצוא להם מאפיין משותף מלבד אותה זהות כללית מובחנת ומובדלת שמעניק להם צור עצמו ושלא מאפשרת להתבלבל בינו לבין אף אמן אחר. העדות הטובה ביותר לכך היא בשירים שאת מילותיהם לא הוא כתב. כך, למשל, היה במופע שיר שכתב אברהם שלונסקי – משורר שכמעט שלא הולחן ומי אם לא צור יהיה זה שישחה נגד הזרם וילחין דווקא אותו ולא את אבן גבירול. או שיר מקסים ומצחיק שכתב אתגר קרת על זיון שאמור היה להיגמר בחוץ וסופו בילד שגדל בעולם מלוכלך – השיר היחיד בסט החדש שניהל דיאלוג כלשהו עם הטקסטים המיניים של צור המוקדם.

האם כל זה אומר שצור התרכך? לא, שכן דווקא הביצועים לשירים הישנים הוכיחו את ההפך. פניו עדיין התעוותו כשצעק את "קרבות תרנגולים" בביצוע הופך מעיים והוא עדיין היה אבוד ב"ערב ב' כסלו", שלא נופל מאף טקסט פואטי שנכתב בשפה העברית, מביאליק דרך אלתרמן ועד זך. הטקסטים החדשים, לעומת זאת, הם פשוט מי שצור היום – אבא שפוחד מהמלחמה הבאה, בעל שמחפש חום ואמן שעדיין מחפש את השיר המושלם, כלומר זה שעוד לא נכתב. החידוש הוא שהשירים האלה לא צריכים מברשת בתחת כדי להיות מעניינים (עיינו ערך: "ואז הופיעה בטי").

בחלק השני של המופע צירף אליו צור את גבע אלון שהיה שותף לנגינה באלבום החדש. אלון הוא גיטריסט מצוין (ימי פליינג בייבי העליזים) וקל לדמיין אותו כילד שמתאמן על הריף של "כרמלה גרוס וגנר" שניגן אורי פרוסט בהקלטה המקורית. לצד הפרגון הכן של צור לאלון, היה כיף לראות את האחרון שר בעברית כל כך צלולה את "בלילות של ירח מלא", מה שרק שכנע שהוא יכול להתמודד עם השפה הזו מצוין אם יבחר. הדינמיקה ביניהם בשירים החדשים היתה טבעית וטובה, אבל – עם כל הכבוד לשירים החדשים – רגע השיא של השניים היה בפרץ הדיסטורשן שליווה את "פרפרי תעתוע", השיר שאחריו המילים "אני אוהב אותך" לא נשמעו אותו דבר ברוק הישראלי.

קשה לדווח על שירים שטרם יצאו באלבום, מסובך עוד יותר לבקר אותם בשמיעה ראשונה, בלייב, במסגרת פסטיבל עם פורמט מוזיקלי מוגדר. אבל הקשיים האלה רק מדגישים עד כמה גדול היה ההישג של צור במופע. שכן צור הצליח לרגש, להצחיק ולהכאיב עם שיריו החדשים כבר בפעם הראשונה שיצאו לפומבי ולמחוץ עד הסוף עם שימוש מדויק בשיריו הישנים. הבעיה היחידה היא שיש עדיין אנשים שמופתעים מכך שגבר אחד עדין עם רגשות מצליח לעשות את זה פעם אחר פעם, כבר 20 שנים.