יומני כרונוסלביה - פרק 15

נסעתי עם אבי, ג'ימבו ומירה לכרונוסלביה כדי לברר אחת ולתמיד מי רצח את לורינה בת הקצב. הגענו לתחנת הרכבת של דברצ'ן, ובעוד אבא הלך לחפש כרטיסים, מירה ישבה לנוח ואני עלעלתי במנשר שהוציא בזמנו המלך מקסימיליאן השלישי, מישהו חטף את ג'ימבו מהשירותים.

"אנחנו מוכרחים למהר, אין זמן לבזבז!" אמרתי למירה מיד, והיא הנהנה בראשה, כנועה ונפחדת אולי בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותה. "הם בטוח לא התרחקו יותר מדי."

"הם בוודאי לקחו אותו לכיוון היער," אמר אבי, והצביע על קו העצים הראשון, שעמדו בעומק תחנת הרכבת, מאיימים וקודרים.

הסכמתי איתו. לא היה זמן לפחד מהבלתי נודע. כעת היינו צריכים לקפוץ לתוכו בעיניים עצומות, או לספר לפרופסור סנקייביץ' שחוטפים כרונוסלבים מחזיקים בבנו. אני ומירה קפצנו מהרציף והתחלנו להתקדם על הבוץ השחור והלח. פטריות גדולות ולבנות צצו, ועלווה ירוקה כיסתה את האדמה, רמז ליער העבות הממתין לנו ממש עוד מעט.

"בואו נקווה רק שזה לא גדול האף מהקרפטים," אמרה מירה. הסתכלתי עליה. היא שילבה את ידיה ושפשפה את זרועותיה זו בזו, כדי להתחמם. לא ידעתי אם היא צוחקת או לא. היא הסתכלה עליי בחזרה במבט תמה. "מה? אני באמת מקווה לכך," אמרה.

"גם אם גדול האף מהקרפטים היה קיים, דבר שאני מפקפק בו בכל לבי," אמרתי לה, "הרי הוא פעל כאן לפני מאתיים שנה."

"אגדות לא מתות," היתה התשובה.

שמענו נביחה מאחורינו והסתובבנו מיד. אבא היה שם. הוא החזיק בידו סוודר כחול, שאותו תקע באפו של הכלב הגדול והצהוב מבין השלושה שרבצו קודם לכן על פסי תחנת הרכבת.

"קדימה, כלב טוב!" צעק, "כלב טוב, ברונו! קח אותנו לג'ימבו!"

הכלב שאף עמוקות את הסוודר, והחל לרוץ בלשון משתלחת קדימה. אבי דחף את הסוודר בבהילות בחזרה לתיקו, ורץ קדימה, עוקף אותנו במהירות, ובעקבות הכלב. כשעבר על פנינו חייך כתלמיד בית ספר מצטיין. חייכתי בחזרה אליו, תפסתי את מירה בשורש כף ידה, ומיהרנו בעקבותיו.
"הוא קורא לכל הכלבים בעולם ברונו!" צעקתי לה תוך כדי ריצה. "הוא חושב שלו היה כלב בגן עדן עם אדם וחווה ולא נחש, היינו עדיין שם!"

תוך כמה דקות היינו כבר בפנים. את האור הקלוש של תחנת הרכבת החליפה החשיכה של היער הרטוב, כשרק קומץ קרני שמש חודרות מבעד לעצים הסבוכים, מתעתעות את דרכינו במשחקי אור וצל. אבא וברונו החדש שלו התעייפו מהריצה, וכעת הלכנו כולנו בקצב מואץ, מתנשמים ומחפשים.

יצאנו אל המשימה במהירות ובלי לחשוב. כעת החלו חששות להציף את ראשי. ונניח שנמצא את ג'ימבו וחוטפו, מה אז? נכון שבפתק נכתב שחבר לקח אותו, אבל מה אם החבר הזה נושא נשק, או מלווה בשלושים חברים חמושים נוספים? היינו שלושה אנשים חסרי הגנה, שאחד מהם מבוגר והשנייה אישה. מעולם לא הייתי אלוף אגרוף או אמנות לחימה אחרת. אין לנו אוכל ושתייה, אנחנו עלולים להסתובב ביער הזה שעות רבות. הסתכלתי על אבי. הוא הלך אחרי הכלב, ועיניו התרוצצו ימינה ושמאלה בחיפוש אחרי רמזים לג'ימבו. כמיטב המסורת של משפחת סופרמולר, קפצנו לתוך ההרפתקה בלי לחשוב מילימטר קדימה.

אחרי שעתיים של הליכה חסרת תוחלת במעבה היער, התחלנו כולנו להרגיש את שרירי השוקיים מתנפחים וכואבים. זאת אומרת, אני הרגשתי, וביקשתי לשבת לנוח לרגע. את מירה לא היה צריך לשכנע לכך, אבל אבי רטן מעט. הכלב התיישב לצידו כאילו היה שייך לו מאז ומתמיד. הרגשתי את בטני מעכלת את עצמה לדעת, אבל לא רציתי להרגיז אותו עוד יותר.

"אלכסנדר, אני רעבה," אמרה מירה, מצילה אותי. אפילו עכשיו, סחוטה ומלוכלכת, היה בה משהו מושך כל כך, שלא יכולתי להוריד את עיניי ממנה. ואולי היה זה הרעב.

"כן, גם אני," אמר, וקם מיד. הוא נעלם לרגע בין העצים, וחזר משם עם כמה פטריות לבנות בידיו.

"אוי, אלכסנדר, אולי הן רעילות?"

אבי לא ענה לה, כי פיו היה מלא באחת מהן. מירה נתנה בי מבט שואל. לא ידעתי מה לענות לה, לכן לקחתי פטרייה אחת מאבי והתחלתי ללעוס גם כן. הטעם היה ספוגי וקר, תפל אך מרווה. לא הרגשתי משונה באיזשהו אופן. גם מירה אכלה אחת. אבי הלך לסיבוב נוסף, ועד מהרה היינו מאוששים, וגם הכלב קיבל את חלקו.

לפתע, בעודנו יושבים ונהנים מחילוץ העצמות, נשמעה קריאה מאחורינו שהקפיצה את מירה ממקומה. אני ואבי קמנו מיד על רגלינו, מוכנים להציל את העלמה בכל רגע. אך לא היה בכך צורך. מבין העצים הופיע איש קטן קומה וזקן, בסרבל עבודה בלוי ומגפיים, שהוביל אחריו פרה שחורה-לבנה. האיש קרא לפרה, וזו ענתה לו בדנדון פעמון קטן שהיה קבוע על צווארה. הוא לא ראה אותנו כלל, והתקדם באיטיות. עצרתי אותו בברכה כרונוסלבית מנומסת.

"הו, איש צעיר, לא ראיתי אתכם שם בצד הדרך," אמר הזקן.

"אולי תוכל לתת לנו מעט מים? אכלנו כמה פטריות, אבל עוד מצפה לנו דרך ארוכה ביער," אמרתי לו בגמגום.

"בוודאי, בוודאי, אקח אתכם לביתי, המלכה תכין לכם משהו לאכול," אמר הזקן, והוסיף קריאה לפרתו הנאמנה, שהסתכלה בינתיים על ברונו במבט בוחן.

חייכנו לעצמנו, והלכנו בעקבותיו. עד מהרה הגענו לקרחת יער קטנה, שבמרכזה עמד צריף עץ מט לנפול, ולידו שוקת קטנה וערימת חציר. ליד השוקת ניקרה תרנגולת קטנה את האדמה, מחפשת בה תולעים. מלבד זה לא היה כאן דבר, ותהיתי לעצמי כיצד עוברים הזקן החביב ו"המלכה", כפי שכינה אותה, את החורף הקשה. הלכנו בעקבותיו לפתח הבית. הוא הוביל את הפרה אל השוקת, ונפרד ממנה בחיבה.

הוא חזר אלינו ופתח את הדלת. "ברוכים הבאים לארמון הצנוע שלי," אמר. "שמי מקסימיליאן השביעי, מלך כרונוסלביה."