יום אסוני

"2012" הוא ללא ספק המאסטרפיס של האוטר הגרמני-הוליוודי רולנד אמריך; האסון האולטימטיבי שלקראתו הוא חותר במשך כל הקריירה הארוכה ורווית ההרס שלו (שכוללת בין השאר את "היום השלישי" ואת "היום שאחרי מחר"). זהו בלוקבאסטר עצום, מופרע ומדהים שמחריב את העולם ביסודיות מרהיבה וחולנית שטרם נראתה על מסך הקולנוע. ואין מה להגיד, זה די מגניב.

כמו בכל סרטיו של אמריך, גם הפעם תשעים ותשע אחוז מהדמויות, הדיאלוגים והסיפור הם מתחת לכל ביקורת. וגם הפעם אתם צפויים לצחוק דווקא במקומות שבהם היוצרים קיוו שתבכו. אבל שלא כמו בסרטיו האחרים של אמריך, זה לא מאוד מפריע.

שכן בניגוד למקובל בז'אנר סרטי האסונות, ב"2012" החרא פוגע במאוורר בשלב מוקדם יחסית, ומהרגע שהוא פוגע, הוא אינו מרפה לרגע. כתוצאה מכך, והודות לכשרונו וניסיונו של אמריך, מה שנוצר על המסך הוא אלבום אוסף אולטימטיבי שמאגד לתוכו את מיטב חזיונות החורבן – דה בסט אוף דה בסט - שראיתם בחמש עשרה השנים האחרונות בסרטים כמו "פגיעה קטלנית", "ארמגדון", "מלחמת העולמות", "וולקנו", "פסגת דנטה", "פוסיידון", "טיטאניק", "הסערה המושלמת" ועוד. ואם לא די בכך שדחפו לכאן כזו כמות מוגזמת של מראות מזעזעים חובקי עולם, הפעם הכל גדול יותר, רועש יותר, יקר יותר, ומטורף יותר. במלים אחרות, הסצנות הלא מעטות שבהן הדמויות השונות מתעקשות לדבר אחת עם השנייה אינן מקבלות הזדמנות לבאס, וגם אם לרגע נדמה שכן, שניה אחרי שהן מסיימות לזיין את השכל, משהו משכיל להתפוצץ/להימעך/להתמוטט/להישרף/להתעופף באופן מרהיב סביבן, והכל נשכח.

הסיפור, אם ניתן לכנות אותו כך, סובב סביב לוזר גרוש ומתוסכל שמגולם בידי ג'ון קיוזאק החביב. הוא רצה להיות סופר, אבל הספר היחיד שכתב נכשל, וכיום אין לו ברירה אלא לחלטר בתור נהג לימוזינה. הילדים שלו לא שמים עליו קצוץ (האחד לא מסכים לקרוא לו "אבא", השנייה עדיין משתינה במיטה), וגם אשתו לשעבר (אמנדה פיט), שתפסה לעצמה מנתח פלסטי מצליח, לא ממש שמה עליו. אבל אז, בדיוק כשחשבתם שהכל אבוד עבור הלוזר החביב שלנו, סוף העולם מגיע (הודות למשהו שנקרא "Earth Crust Displacement"), ומסדר לו את החיים. כי אם יש דבר אחד שסרטיו של אמריך לימדו אותנו הוא שאין כמו אסון גלובלי אדיר ממדים בכדי לאחות את התא המשפחתי.

אם בלוקבאסטרים מהסוג הזה הם כמו פאזלים ענקיים, אז אמריך הוא ללא ספק מסוג האנשים שמתעקשים לחבר חתיכה לחתיכה גם כשברור שאין ממש התאמה בין השתיים. אבל למרות שאין לו את הסבלנות או את התבונה הנחוצה להרכבה מושלמת של פאזלים, ב"2012" הוא הצליח לחבר יותר חלקים נכונים מאי פעם. וזה מרשים במיוחד כשלוקחים בחשבון את העובדה שמדובר בפאזל הכי גדול והכי שאפתני שהוא הרכיב בחייו.

לשם התחלה, הליהוק בהחלט לא רע (מבין כולם, וודי הארלסון, בתפקיד קטן, גונב בקלות את ההצגה, וגם זלאטקו בוריץ', שמגלם אוליגרך רוסי שמן נותן תצוגה נאה). לשם המשך, חלק מהבדיחות עובדות (כמו זו שעושה צחוק משוורצנגר, למשל). בנוסף, למרות שלל הסטריאוטיפים והקלישאות שבהן התברך התסריט, לפחות הפטריוטיות המעיקה והדביקה שהעיבה על "היום השלישי" ו"הפטריוט" התאדתה.

אין בכך לומר שלא תמצאו כאן רגעים תמוהים ו/או רגעים מעוררי פלצה, כי שניהם בהחלט דופקים נוכחות מכובדת. אך יש בכך לומר שאין כאן שום דבר שמתקרב לרמה הנמוכה שהופגנה בזוועות עולם דוגמת "רובוטריקים 2" ו/או "גודזילה", וזה בהחלט מפתיע לטובה ומסייע ליהנות מהאפקטים.

נכון, "2012" ארוך מדי בארבעים דקות לפחות. ונכון, יש בו הרבה יותר מדי סצנות "קורעות לב" שבהן דמויות דומעות ולא מעניינות נפרדות בטלפון מדמויות דומעות ולא מעניינות אחרות. ונכון, המערכה האחרונה של הסרט מאכזבת ומעפנה והיא לא מצליחה להתעלות או אפילו להתקרב לשיאים המשוגעים שבאו לפניה. אבל אתם יודעים מה? מי שיוצא מהסרט הזה בתחושה שלא קיבל את מה שהבטיחו לו הוא או חזיר, או מפונק, או פסיכופט מוחלט. אז שבו לאחור, תחזיקו חזק, ותזכרו: זה לא נגמר עד שהבן של קיוזאק מסכים לקרוא לו "אבא".