שזי"פים אחד אחד (שווים זיון פראי)

לא ברור לי מה שמים לוו טאנג קלאן באוכל, אבל העובדה היא שמדובר בגוף המוזיקלי הכי יצרני בעולם. רק לפני שנה יצא “The W”, אחד מאלבומי ההיפ הופ המבריקים של השנה שעברה, והנה כבר מגיע עוד אחד. “Iron Flag” הוא בשום פנים ואופן לא פרויקט מעבר זריז – זה תקליט תקליט. ואם אנחנו זוכרים שחברי השבט הזה היו עסוקים השנה מעל לראש במבחר עצום של אלבומי סולו (ביניהם הריזא שהוציא את “Digital Bullet” תחת הפסבדונים בובי דיגיטל וגוסטפייס קילה שהוציא אלבום שלישי) ופרויקטי צד של משפחת ילדי הוו טאנג המורחבת, הרי שהאלבום החדש שלהם הוא בכלל הישג כמעט בלתי מתקבל על הדעת – כמה מוזיקה האנשים האלה יכולים להוציא? והאם אין גבול לפרץ היצירתיות שעובר על הריזא, האיש שמאחורי הסאונד הוו טאנגי, שבשנתיים האחרונות התקבע סופית כאחד ממפיקי ההיפ הופ הכי מרתקים בזירה וללא ספק הכי פס יצור מבין כולם.

“Iron Flag” הוא פחות חלקלק מבחינת סיפוק הלהיטים המיידי (לפחות בהשוואה לקודמו), אולם הוא מציג את וו טאנג כאנסמבל דמוי פאנקדליק אשר שמונת משתתפיו (אם ספרתי נכון) מתחלקים, שווה בשווה, בנטל הסבבה. ואם את הוו טאנג קלאן ניתן להשוות להרכב Fאנק רב חברים, הרי שהריזא הוא בהחלט סוג של ג'ורג' קלינטון. ההפקה האופיינית שלו – דגימות חוזרות של כלי נשיפה וקלסיקות רית'ם אנד בלוז – מתכתבת עם האותנטיות השחורה לדורותיה. האזינו ל-“Soul Power” שמארח את פלייבור פלייב – זה ממש ג'יימס בראון עם שעון גדול על הצוואר. שאר השירים מתחלקים בין הארדקור לא מאיים לנשמה עדכנית (“Back in the Game” המרגש בו משתתף רון אייסלי, האורח האגדי השגרתי – אחרי שבאלבום הקודם שר והרטיט אייזיק הייז).

באלבום הזה גם נוטשים הוו טאנג קלאן את אתוס השאולין הקראטיסטי שלהם לטובת הפטריוטיות האמריקאית של הפוסט 11 בספטמבר: על גבי העטיפה הם מצולמים כשהם לבושים בגדי חיילים ואוחזים בדגל הוו טאנג. מבט אחד בפרצופים המעוכים שלהם מספיק - תנו להם לסגור פעם אחת 28 בבסיס והם מיד יצטערו שהם נכנסו לכל החרא הצבאי הזה. מה שלא מונע מ-“Uzi” , שיר אהבה לתת המקלע הציוני, להיות אחד השירים הכי יפים באלבום.