ילדים ופוליטיקאים הולכים טוב ביחד. בעיתות שלום, הילדים מסופחים לצילומי תעמולת בחירות. בעיתות מלחמה, הפוליטיקאים משתמשים בהם כנשק. כשצריך, הם סמל לסבל ועושק. כשמתאים אחרת, הם סמל לאושר ולחופש. הם גם נשק וגם קורבן. גם קלף מיקוח וגם מטרה. בכל מקרה הם לא מי שהם.
אחת התערוכות הפוליטיות המוצגות בימים אלה היא "איפה הילדים?", בגלריה גבעון בתל אביב. כותרת המשנה של התערוכה היא "על הפקרת הילד בתקופתנו". בדף הצהרת הכוונות לתערוכה הקבוצתית כתוב: "תערוכה זו, שאינה פרי הזמנה מיוחדת אלא יוצאת מתוך הקיים בסטודיות של אמנים ואינה באה לשרת גוף חברתי או פוליטי, באה כדי לחשוף את רגשותינו ואת עמדתנו כלפי החשיפה של ילדים לסכנות הגוף, הנפש והקיום ... היום, כל הצדדים שולחים את ילדיהם למען התגשמות מטרותיהם הצודקות והלא צודקות של המבוגרים".
הרעיון מאגד תחתיו עבודות של 22 אמנים מוכרים, רובם צעירים שזכו להכרה ועידוד בשנתיים האחרונות. לצידן מוצגות עבודות של אמנים ותיקים, כמו למשל משה גרשוני (שהשם לתערוכה נלקח מציור שלו). חלק מהעבודות ישנות יותר ומוכרות מהקשרים אחרים. אחרות נחשפות כאן לראשונה. יש עבודות שקשורות באופן ישיר לנושא הפוליטי או לרעיון ה"ילדים", יש כאלה שלא.
באופן מפתיע, למרות כמות העבודות הגדולה והמגוונת שמאכלסת את הגלריה הקטנה, התערוכה לא יוצרת תחושת עומס. יש גודש, אבל הוא מזכיר יותר גודש של חדר משחקים או חנות צעצועים. למרות הנושא הרציני וכבד המשקל, יש בהרבה עבודות משהו אוורירי ושמח. משהו שחותר תחת המסגרת הרעיונית, המוסרית, שמאחדת אותן. יותר משהן מדברות על "התעמרות המבוגר בילד" או על גורל הילדים בעולמנו האכזר, הן אומרות משהו על הילד שיצר אותן, ועל הילד שמתבונן בהן. ילדים לא נעלמים, הם נשארים. העולם מלא בילדים שגבהו והשמינו וצבעו שיער. יש כאלה שממשיכים לשחק, והמשחק שלהם הוא עבודה.
עבודה ומשחק מנוגדים, כביכול, זה לזה. הסופר ז'ורז' באטאי כתב על הקשר בין אמנות למשחק. מה שהבדיל בין האדם הקדמון לחיה והפך אותו לאדם החושב, אומר באטאי, הוא היכולת לעשות כלים ולעבוד. מתוך היכולת לעבוד, נבעה היכולת לחשוב ולתכנן. מתוך היכולת לחשוב ולתכנן נבעה המודעות לזמן. מתוך המודעות לזמן נבעה המודעות למוות. העבודה הולידה גם את המשחק, המנוגד לה. המשחק הוליד את האמנות. האמנות, כמו הארוטיקה (השונה מההזדווגות לצורך הולדה), כמו המשחק, אינם חיוניים לקיום הבסיסי. אין להם תכלית, מלבד התשוקה לעשות אותם. מה שמעצים את התשוקה הזאת ומעניק לה משמעות, היא המודעות למוות.
אז שלוש תערוכות בתל אביב מקשרות עכשיו בין ילדים ובין מוות. "אריק אוכל ילדים" של דוד ריב, "איפה הילדים" בגלריה גבעון, וגם תערוכה חביבה אחרת שאינה פוליטית, אולם יש בה מסממני המצב, "כולם היו בני", במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. בכולן יש איזשהו קשר בין אמנות למשחק, בין משחק למלחמה, בין תשוקה למוות. בכולן יש מבט של ילד. אף אחד לא מטיל אחריות על הילדים. הם לא אחראים למצב, הם לא אשמים. הזכות היחידה שיש להם היא לבטא את עצמם בחופשיות. לשחק וליצור. אולי ההתחברות לילד הפנימי היא הדרך היחידה כרגע להתמודד עם נושא קשה וטראומטי, שאנחנו כבוגרים לא יכולים למצוא לו פתרון.
"איפה הילדים", גלריה גבעון, תל אביב, עד ה-1.2.02
"אריק אוכל ילדים" של דוד ריב, גלריה אלון שגב, תל אביב, עד ה-17.1.01
"כולם היו בני", מיצב של אפי ויס ואמיר בורנשטיין במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון, עד ה-15.1.01
פיפי ומצב רוח
26.12.2001 / 10:05