אאוטינג

אנחנו חובבי המדע הבדיוני. אתם לא יודעים שאנחנו כאלה. ביומיום אנחנו נראים בדיוק כמו כל אחד אחר. בבתי קפה אנחנו משתדלים לשבת בצד, שאף אחד לא יזהה או ישים לב שעומד לפניו חובב מדע בדיוני. בינינו לבין עצמנו אנחנו מאמינים אמונה תמימה ומעוררת חמלה שספרות המד"ב אכן מרתקת ועמוקה, אבל קשה לנו לעמוד בפני מטחי הבוז שנצטרך לספוג אם נתוודה על הנטיות שלנו. תחת כינויים בדויים באינטרנט אנחנו מגנים את הטענה כאילו כולנו חנונים ממושקפים, שחושבים שכשהמחשב מפרש בטעות קובץ סאונד כקובץ טקסט – זה נורא מצחיק. הצרה היא שבמציאות רובנו באמת כאלה. ורק אחת לזמן רב, זמן רב מאוד, ישנה סיבה טובה באמת להסיר את המחסומים ולהודות: "אני, עפר סקר, חובב מדע בדיוני".

"ואליס", ספרו של פיליפ ק. דיק, הוא סיבה טובה באמת. פיליפ ק. דיק הוא הוויליאם בורוז של המד"ב, סופר מסומם ופסיכוטי, שהיטיב להעביר את הלך הרוח שלו בספריו. ההבדל בינו לבין בורוז הוא שבשעה שבורוז מראה לנו כמה מעוות העולם דרך עיני הג'אנקי, דיק טוען שהעולם באמת כזה, ורק מעטים מצליחים לחדור מבעד למעטה הנורמליות. "ואליס", ספרו החצי-אוטוביוגרפי חצי-מדע בדיוני, שפורסם באנגלית על סף מותו בתחילת שנות השמונים, מנסה לחקור כמה גבולות במציאות אכן פרוצים, וכמה סתם נפרצו בדמיונו עקב צריכה מסיבית של חומרים אסורים. הוא מתאר את המפגש שעבר דיק בחיים האמיתיים עם אלוהים, או לחלופין, את התמוטטות העצבים שלו.

דיק נוכח כדמות בספר, אם כי לא כדמות שעוברת את ההתמוטטות. את הכבוד הזה הוא שומר לאלטר-אגו שלו, משוגע אחד בשם הורסלאבר פאט. אמנם כבר בפרק הראשון הוא מתוודה בפנינו שהורסלאבר פאט הינו הוא עצמו, אבל זה, כמובן, לא מפריע לשניהם – דיק ופאט – לנכוח ביחד, זה לצד זה, כשתי דמויות שונות, בכל הסצינות המרכזיות בספר.

אז האם הורסלאבר השתגע, או פגש את אלוהים? אין הכרעה ברורה – היופי הייחודי של "ואליס" (הוצאת אודיסיאה) הוא שלרגע הספר לא נופל למלכודת הניו-אייג', כאילו ספר שלם כתב דיק כדי להצדיק את עצמו, להוכיח שהוא לא משוגע. ומצד שני, זה גם לא וידוי מתנצל של משוגע שסוף-סוף מכיר בעצמו ככזה. "ואליס" הוא וידוי והצדקה ביחד, התנצלות והוכחה, שנאבקים אחד בשני עד הרגע האחרון, וגם לאחריו. בדרך הוא גורר את הקורא לטריפ מטאפיזי-תיאולוגי די לא רגיל, שגם אם אינו חוקר תמיד את עומקי הדת, לעומקי הנפש מגיע באבו-אבוה.

"ואליס" הוא באמת ספר גדול. הגדרות כמו מדע בדיוני או ריאליזם קטנות עליו לפחות בשבע מידות. הספר המניפולטיבי הזה משתמש בכל מיני כובעים מגדירים כדי לגרור את הקורא אל תוך הטירוף של מחברו. ובכל זאת, אני לא יודע איך להעביר לכם ב-400 מילה את גדולתו של "ואליס" (ספר שלא הולך עם הגדרות לא הולך גם עם ביקורות). מה שאני כן יודע זה ששמתי נפשי בכפי - נחשפתי, הודיתי שאני חובב מד"ב. אז תעשו לי טובה, בחייאת דינקום, קראו את "ואליס". אחר כך נדבר.