לחלוטין לא משנה

בעצם הכל באשמת הטלוויזיה. צילומי ארכיון של ניסויים בנשק גרעיני, שהופיעו במהלך סרט תיעודי על נוסטרדמוס, הם שהפחידו עד מוות את ג'וניור, גיבור "הכול משנה" של רון קו?רי. הצילומים המזוויעים גרמו להתקף חרדה ששלח אותו לרצפה כשהוא מפרכס ומעלה קצף. אמנם, עוד ברחם ניחן ג'וניור במודעות יתר למצבו והבין את חוסר התכלית שבקיום האנושי, אבל אותם צילומים של סוף העולם הם אלה שהפכו אותו אחת ולתמיד ל"חסילון שבושל יתר על המידה" (51).

הידיעה הברורה שסוף העולם מגיע ושאין הרבה מה לעשות בנדון עלולה לאמלל כל אחד, אבל אין ספק שעו?בר שעוד לפני היוולדו צריך להתמודד עם שאלות קיומיות כמו "האם משהו ממה שאני עושה משנה בכלל?" (17) הוא אומלל במיוחד. אלא שמי שאומללים עוד יותר ממנו הם הקוראים שצריכים להתמודד עם קורותיו של התינוק העצוב הזה בספר בעל עלילה מופרכת ודמות מספר בלתי נסבלת, שלא רק פונה אליהם ואל הגיבור בגוף שני יחיד לאורך רובו אלא גם עושה זאת בציוויים כדוגמת "למד להעמיד פנים שאתה ישן. ולא, למד להתעורר בלי לבכות" (29).

הרומן הראשון וספרו השני של קורי (קדם לו קובץ הסיפורים הקצרים, "אלוהים מת") הוא בעצם יותר גימיק מספר. בהתאם להנחת היסוד שלו – סוף העולם הקרב – הוא בנוי כעלילה שמחשבת את קיצה לאחור. הפרק הראשון ממוספר כ-97 ובתחתית הפרק האחרון מופיעה הספרה 1. בשלב מסוים הספירה משתבשת, מהלך האירועים משתנה והעלילה מצטיידת גם בסוף חלופי: "רמז: זה לא היה מוכרח להיגמר כך" (363).

אלא ש"הכול משנה" הוא לא רק תרגיל בסגנון נרטיבי פסבדו-ניסיוני. שכן, אל תוך המבנה החריג הזה נוצקה עלילה שהמאפיין העיקרי שלה הוא שהיא רצופה בהתרחשויות בלתי סבירות וקיצוניות שתכיפותן גבוהה מכדי להיות אמינה. אביו של המספר איבד שתיים מאצבעותיו בביתה של זונה בויאטנם, האם אלכוהוליסטית, דודו של הגיבור, ג'וניור, הוא נרקומן וכתוצאה מכך אחיו, רודני, הופך למכור לקוקאין עוד לפני שמלאו לו עשר. בעקבות ההתמכרות לסמים מוחו נפגע ובעוד "הוא מתקשה לזכור ללבוש מכנסיים מעל התחתונים" (86) מסתבר שהוא עדיין יכול ליידות, ללא כל מאמץ, כדורים לכל רוחבו של מגרש בייסבול – יכולת שהופכת אותו לכוכב.

ג'וניור, מצדו, הוא גאון ששומע קולות ומדבר על סוף העולם אבל מה שמדאיג באמת זו כמות האנשים שלוקחים אותו ברצינות. ביניהם ניתן למצוא אנשי ממשל וסוכני ביון למיניהם, שבתחילה כולאים אותו לשנים ארוכות אך לבסוף נותנים לו את כל האמצעים כדי להציל את העולם (ועל הדרך למצוא תרופה לסרטן במעבדה הביו-ספרית שלו, ולכו תבינו מה זה). ואם לא די בכך, הספר עוד היה יכול לעורר בקרב קוראיו את רגשות הפרנויה הרדומים – או הרדומים פחות – שלהם, עם שלל הדמויות שמופיעות בו רק כדי להיחטף, לעבור עינויים או לאיים לפוצץ את עצמן בזמן שהן מצותתות זו לזו, אלמלא היה כל כך – כל כך! – לא אמין.

אבל מעבר לעלילה המופרכת, סוף העולם הקרב ועודף האירועים הבלתי מתקבלים על הדעת, הדבר הנורא באמת הוא קול המספר. אין מספר אחד ב"הכול משנה" – כל קרוביו ומכריו של ג'וניור, כולל אהובתו מכיתת המחוננים, משתלטים על הספר וזוכים לקריין חלק מפרקיו באותו רישול שמאפיין את העלילה עצמה. כך, למשל, לצד הספירה לאחור מופיעים פרקים נטולי מ?ספר שהכותרת שלהם מיידעת את הקוראים מי הדובר.

מרגיזה מכולם היא אותה ישות משונה שמדברת בגוף ראשון רבים ופונה אל ג'וניור המסכן בשמנו, הקוראים: "שוב: אנו מודים בחלק מן האחריות לייאושך, מובן שאתה מטיל ספק בחשיבותם של הדברים שבני אדם עושים, של חוקי המוסר ואפילו של הקיום כשלעצמו בהקשר של 'קץ העולם', אך באמת, אל תשלה את עצמך ... שאין לך כל קשר לנזק שהבאת על מערכת העצבים שלך באמצעות תרופות ואלכוהול" (149). ובשלב הזה, כשהמספר הכל-יודע עובר לדבר – בשמנו, כמובן – על יקום מרובה יקומים, אנחנו הקוראים כבר יודעים שהכול אולי משנה אבל מה שמשנה יותר מכל זו השאלה מתי יגיע סופו של הספר.