פרק ראשון: "סיפורו של אדגר סוטל"

בשנת 1919 סבו של אדגר, שנולד עם מנה יתרה של גחמנות, קנה את אדמתם ואת כל המבנים שעליה מאדם שמעולם לא פגש, אדם ושמו שולץ, שבעצמו הסתלק מצוות של חוטבי עצים חצי עשור קודם לכן, לאחר שראה כיצד משתחררות השרשראות של מזחלת עצים עמוסה לעייפה. עשרים טונות של גזעי א?ד?ר מתגלגלים קברו אדם במקום ששולץ עמד בו דקה אחת קודם לכן. כשעזר להרחיק את ערמת בולי העץ כדי לחלץ מה שנותר מהאיש האומלל, נזכר שולץ בחלקת אדמה יפה שראה מצפון וממערב למ?ל?ן. בבוקר שבו חתם על המסמכים רכב על אחד הפונים שלו בדרך חוטבי העצים שהובילה אל נחלתו החדשה ובחר לו מקום בקרחת יער מתחת לגבעה, ועם רדת הלילה כבר ניצבה שם אורוות קורות מתפקדת. למחרת היום הביא את הפוני האחר ומילא עגלה רתומה באספקה ושלושתם חזרו אל אחוזתו הגולמית, שולץ ברגל, מושכות בידו, והפונים רתומים מאחוריו, מושכים את העגלה ומקשיבים לחריקת הסרן היבש. בחודשים הראשונים ישנו הוא והפונים זה לצד זה בצריף הקורות, ולעתים קרובות שמע שולץ בחלומותיו את הצליל שעלה מן השרשראות של מטען גזעי האדר כשפקעו.

הוא ניסה כמיטב יכולתו להתקיים שם כבעליו של משק חלב. בחמש השנים שבהן עיבד את האדמה, הוא הכשיר שדה של כמאה דונם, ניקז שדה נוסף והשתמש בבולי העץ שכרת כדי לבנות שירותים, אסם ובית, בסדר הזה. כדי שלא יצטרך לצאת לסחוב מים, חפר את הבאר בבור שיהיה למרתף ביתו. הוא עזר להקים אסמים בכל האזור מט?אנ?רי ט?או?ן ועד פ?ארק פו?ל?ס כדי שכאשר תגיע שעתו, תימצא לו עזרה בשפע.

ויומם ולילה גרר גזעים כרותים. בשנה הראשונה הוא גרף ושידד את השדה הדרומי כתריסר פעמים, עד שנדמה שאפילו סוסיו מאסו בזה. בשולי השדות הוא ערם אבנים בערמות ארוכות ומגובננות, והבעיר גזעי עצים במדורות שאפשר היה לראות אותן מפופקורן קו?רנ?רז – העיר הסמוכה, אם אפשר לקרוא לה עיר – ואפילו ממ?ל?ן. מאבן ובטון הוא הצליח לבנות סילו? קטן שהיה גבוה מהאסם, אך לא מצא זמן לבנות לו גג. הוא עירבב חלב, שמן פשתים, חלודה ודם והשתמש במרקחת כדי לצבוע את האסם ואת השירותים באדום. בשדה הדרומי שתל מספוא, ובמערבי תירס, כי השדה המערבי היה רטוב והתירס יגדל שם מהר יותר. בקיץ האחרון שלו בחווה הוא אפילו שכר שני גברים מן העיר. אבל כשהסתיו נראה באופק, משהו קרה – איש לא ידע מה בדיוק – והוא לקח יבול מוקדם זעום, העמיד את חיות המשק ואת כלי החווה למכירה פומבית והסתלק, כל זה בתוך שבועות ספורים.

ג'ון סוטל עשה אז את דרכו צפונה, ללא כל מחשבה או כוונה לקנות חווה. למעשה, הוא הכניס את ציוד הדיג לתוך מכונית הקיס?ל ואמר למ?רי, אשתו, שהוא לוקח כלבלב למישהו שפגש בנסיעתו האחרונה. וזה, כשלעצמו, היה נכון. אבל הוא לא ציין שבכיסו נשא קולר נוסף.

באותו אביב הכלבה שלהם, ו?יו?ל?ט, שהיתה טובה אבל בעלת לב פראי, התייחמה, חפרה בור מתחת לגדר והתרוצצה ברחובות עם רומנטיקה בראש. בסופו של דבר הם רצו אחרי ש?ג?ר של שבעה גורים ברחבי החצר האחורית. הוא היה יכול למסור את כל הכלבלבים לזרים, והוא חשד שלא תהיה לו ברירה אלא לעשות את זה, אבל הוא אהב שהגורים נמצאים איתו. אהב את זה בדרך קמאית, אובססיבית. ויולט היתה הכלבה הראשונה שלו אי-פעם, והגורים היו הראשונים שאי-פעם שהה בקרבתם, והם נבחו ולעסו את שרוכי נעליו והישירו אליו מבט. בלילה הוא מצא את עצמו יושב על העשב שמאחורי הבית, מאזין לתקליטים, משוחח עם מרי ומלמד את הכלבלבים כל מיני טריקים קטנים ששכחו חיש מהר, בעוד הוא ומרי מדברים. הם היו זוג טרי, או כמעט טרי. הם ישבו שם שעות על גבי שעות, וזו היתה התקופה הטובה ביותר בחייו עד אז. בלילות האלה הרגיש שהוא קשור לדבר מה עתיק וחשוב, שלא הצליח לכנות בשם.

אבל הוא לא אהב את הרעיון שזר יזניח את אחד הגורים של ו?י. הדבר הכי טוב יהיה אם יצליח למצוא לכולם בית בשכונה, כך שיוכל לעקוב אחריהם, לראות אותם גדלים, גם אם מרחוק. ודאי יש במרחק הליכה שישה ילדים שרוצים כלב. אנשים אולי יחשבו שזה משונה, אבל לא יפריע להם אם יבקש לראות את הגורים מדי פעם.

אז הוא וחבר נסעו ליער ש?אוואמ?גו?ן, נסיעה ארוכה, אבל הדי?ג הצדיק אותה. חוץ מזה, הליגה נגד מסבאות עדיין לא חדרה ליערות הצפון, וגם לא סביר שתחדור, וזה היה עוד דבר שהוא אהב באזור. הם עצרו בד?ה הו?לו?, במלן, והזמינו בירה, ובזמן שדיברו נכנס איש ובעקבותיו כלב, כלב גדול, אפור ולבן עם כתמים חומים, תערובת של האסקי וכלב רועים או משהו כזה, חיה עם חזה עמוק, יציבה מלכותית והילוך עליז וקופצני. נראה שכל יושבי הבר הכירו את הכלב, שטפף לו סביב ובירך את הלקוחות.

"חיה נאה," העיר ג'ון סוטל והתבונן בכלב שהתחנף אל הקהל בשביל בוטנים ובשר משומר. הוא הזמין את בעליו של הכלב לבירה תמורת העונג שבהיכרות.

"השם הוא ק?פ?ט?ן," אמר האיש וסימן לברמן לבוא. עם בירה ביד הוא שרק שריקה מהירה והכלב טפף אליו.

"ק?פ?י, תגיד שלום לאיש."

קפטן נשא את מבטו. הוא הרים כפה ללחיצה.

הוא היה כלב מוצק, זה הדבר הראשון שהרשים את סבו של אדגר. הדבר השני היה מוחשי פחות – משהו בעיניו של הכלב, בדרך שבה פגש את מבטו. ובעודו אוחז בכפתו של קפטן עלה במוחו של ג'ון סוטל רעיון. חיזיון. בזמן האחרון בילה זמן רב כל כך עם גורים, עד שדמיין את קפטן עצמו כגור. אחר כך חשב על ו?י – שהיתה הכלבה הטובה ביותר שהכיר עד אז – ועל קפטן ועל ו?י משולבים יחד לכלב אחד, לגור אחד, וזו היתה מחשבה מטורפת, היו לו כבר די והותר כלבים ממילא. הוא שיחרר את כפתו של קפטן והכלב רץ משם, והוא הסתובב שוב אל הבר וניסה להוציא את התמונה מראשו ולכן שאל היכן ימצא זאבי מים. אין דגים באגם ק?לאם. אבל יש אגמים קטנים רבים בסביבה.

למחרת חזרו העירה לארוחת בוקר. הדיינר שכן מול בניין המועצה של מלן, בניין גדול ורבוע עם כיפת צריח בלתי סבירה למראה, הפונה אל הרחוב. בחזיתו היתה ברזייה תלת-קומתית לבנה ולה קערה אחת בגובה אדם, קערה שנייה, נמוכה יותר, לסוסים, וצלחת קטנה, קרובה לארץ, שתכליתה לא היתה ברורה מיד. הם עמדו להיכנס לדיינר כשכלב בא מעבר לפינה וטפף על פניהם באדישות. זה היה קפטן. הכלב נע בקלילות שלא התיישבה עם מבנהו החסון, הרים והוריד את כפותיו כאילו היה תלוי מחוטים בלתי נראים והניע את רגליו לשם ניווט בלבד. סבו של אדגר נעצר בפתח הדיינר וצפה בו. כשקפטן הגיע אל חזית בניין המועצה, הוא פנה אל הברזייה וליקק מהקערה הקרובה ביותר לארץ.

"בוא," אמר החבר שלו. "אני גווע ברעב."

מהסמטה הסמוכה לבניין המועצה באה כלבה נוספת, שחצי תריסר גורים השתרכו אחריה. היא וקפטן ביצעו מחול טפיפות משוכלל, ריחרחו אחוריים ודחקו אפים אל צווארים, בעוד הגורים מדדים סביב כפותיהם. קפטן התכופף אל הקטנטנים, תחב את חוטמו אל מתחת לבטניהם והפך אותם בזה אחר זה. אחר כך אץ לרחוב, הסתובב ונבח. הגורים רצו אחריו ברגליים כושלות. כעבור דקות ספורות משך אותם בחזרה אל הברזייה, רץ במעגלים בעוד הצעירים רודפים אחריו במלוא המרץ והכלבה הא?ם מתמתחת על הדשא, מלחיתה ומתבוננת.

אישה בסינר יצאה מדלת הדיינר, נדחקה על פני שני הגברים והשקיפה על הנעשה.

"זה קפטן והגיברת שלו," אמרה. "הם נפגשים שם עם הילדים בכל בוקר כבר שבוע. מאז שהתינוקות של ויולט גדלו מספיק בשביל להסתובב."

"התינוקות של מי?" שאל סבו של אדגר.

"של ויולט." האישה הסתכלה עליו כאילו היה אידיוט. "הכלבה האמא. הכלבה הזאת שם."

"לי יש כלבה שקוראים לה ויולט," הוא אמר. "וברגע זה ממש יש לה בבית שגר בערך בגיל הזה."

"מה אתה אומר," אמרה האישה ובקולה אף לא שמץ של עניין.

"כלומר, את לא חושבת שזה צירוף מקרים? שאני נתקל בכלבה שיש לה את השם של הכלבה שלי ושגר באותו גיל?"

"לא יודעת. יכול להיות שזה אחד מהדברים האלה שקורים כל הזמן."

"כאן יש צירוף מקרים כל בוקר," התערב החבר שלו. "אני מתעורר, אני נעשה רעב, אני אוכל ארוחת בוקר. מדהים."

"לך לאכול," אמר ג'ון סוטל. "אני לא כל כך רעב ממילא." ובדברים אלה ירד לכביש המאובק וחצה אותו בדרכו אל בניין המועצה.