פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פה נינט

      גם אם הפתיחות המוזיקלית של נינט באלבום החדש, "קומוניקטיבית", לא תמיד יושבת עליה בול, היא הופכת אותה לרלוונטית יותר מכל יוצר ישראלי עייף. עינב שיף מתקשר

      "קומוניקטיבי", האלבום החדש והמצוין של נינט (כן, הוא מצוין, בואו נסיים את הדיון הצפוי הזה כאן) הוא כזה כי יש בו מספיק שירים טובים כדי לעמוד בכבוד מול רוב אלבומי הרוק הישראלי של השנים האחרונות. הוא מצוין גם ובעיקר כי מעטות היצירות המוזיקליות בארץ שהצליחו להשאיר מאחוריהן חותם ברור ומהדהד של כיוון יצירתי אחיד ועם זאת כזה שמשתנה בדרך ההבעה שלו בכל פעם. נינט השכילה ב-13 שירים - רועשים ושקטים, מהירים ואיטיים - להעביר מסר של בדידות, חוסר ביטחון ושנאה עצמית, והיא עושה זאת באופן אמין למדי, כשהשפה שלה ("רציתי שנשלים/שנתווכח על איזה כוס קפה") משקפת במדויק את האופן שבו אנשים מתנהלים עם החרדות שלהם, עם חוסר היכולת לתקשר, או עם חוסר האמון בבני אדם.

      שירים כמו "אולי בחגים" ו"שני מעברים" (סיומת נהדרת ומייצגת), שבהם, לצד הטקסט, גם טון השירה של נינט מכוון בדיוק של צלף, הם מרפק של ממש לגרון. שני השירים האלו הם דוגמא לדרך בה הקסם האישי של טייב וההפקה המוזיקלית של ברוך בן יצחק ומרק לזר מרוקפור, משלימים זה את זה, אך בין אלו פזורים רגעים יפים לא פחות.

      ב"מדברים" מבוצע הטקסט הציני והיפה של נינט - על אנשים שמבקשים להישמע "חדי לשון, יודעי דבר" לעומת הבחירה שלה בשתיקה - בשירה עייפה. ביחד עם קולות הרקע של לזר ובן יצחק הקטע הופך לפסיכדליה כובשת. "עבדים", הטקסט המסתורי על דמות נשית, כוחנית ואכזרית, מתחיל בעדינות ומתפרץ עם גיטרה, תופים וחיתוך ברוטלי לכיוון סיום שקט, בו שרה טייב - במין לאות של השלמה - "אבל לך, לא מגיע שאסלח, לא לא". ב"יקינטון" שולפת טייב בהברקה של ממש את "פזמון ליקינטון" של לאה גולדברג, שתחת מעטה הדיסטורשן נשמע אפילו תמים עוד יותר - אבל דווקא שם נינט מגיעה לייאוש חסר מוצא.

      שיא האלבום נמצא ב"בשקט הזה", שיר האהבה היחיד ב"קומוניקטיבי", שהוא גם קטע משותף לנינט ולמארינה מקסימיליאן בלומין. טייב נשמעת בשיר הזה כמו Bat For Lashes, כולל הלחשושים, הקולות המוכפלים והשילוב המתוק בין אקספרימנטליות ומלודיה, והתוצאה היא שכלית ומרגשת בו זמנית.

      הדיסק החדש של נינט טייב קומוניקטיבי (אסור להשתמש)
      (יחצנים)

      למרות אלמנט ההפתעה, "קומוניקטיבי" הוא לא אלבום מושלם, כי מעט מאוד כאלו נוצרים בעשור שבו התואר הזה איבד מערכו. נינט חייבת לשייף את המשפטים שלה בעתיד (על "הכלה" והבורקס שלה, למשל, אפשר היה לוותר באלבום) ובעיקר להמשיך את שיפור השליטה בקול שלה ואת התאמתו לטקסט, כדי שזעקות השבר הלא מהוקצעות שלה ייפסקו.

      לעומת זאת, חשוב לציין את הפתיחות המוזיקלית של "קומוניקטיבי", המלא בהשפעות וציטוטים מוזיקליים - מפי ג'יי הארווי ועד קארן או של היה יה יה'ז - ואטיטיוד רוקנרול שמאפשר לנינט לצעוק "כלב" על הגבר שמעצבן אותה. נינט ממצבת את עצמה בפרונט החדש של הרוק הנשי בישראל, ומבחינה מוזיקלית היא אפילו רלוונטית יותר מהגישה המיושנת של "שירים ליואל" של רונה קינן, למשל. האחרונה רק אוהבת רוקנרול, הראשונה גם מנגנת אותו.

      אבל אשה או לא אשה, זהו לא העניין. "קומוניקטיבי" הוא אלבום מנצח כי היוצרת שעומדת מאחוריו הושיטה את היד שלה קדימה ועל היד נמצא הלב שלה. זה כל מה שהרוקנרול צריך כדי שנרצה לחיות אותו.

      נינט טייב, "קומוניקטיבי", הליקון