שמונים בדם

ספנדאו בלט תמיד פעלו בצד המאוד מסחרי של הסינתפופ והניו ווייב. הם לא היו חלוציים וניסיוניים כמו Human League, OMD או גארי ניומן אלא השתייכו לקבוצת הלהקות שהפכו את הסינתפופ לצליל הרשמי של האייטיז. עם לא פחות מעשרה להיטים שנכנסו לטופ 10 של המצעד הבריטי במהלך שנות השמונים, הם היו הכי מיינסטרים שיכול להיות. ואז, כשהעשור בו הם היו מלכים הגיע לסיומו, הם סגרו את הבסטה.

רב להקות האייטיז כבר עשו את הקאמבק שלהם בשנים האחרונות. לא ברור למה ספנדאו בלט חיכו, אבל כנראה שהם עשו בשכל כי זה שלהם נרשם בתור ההצלחה המסחרית הגדולה מכולם. כך, למשל, הכרטיסים להופעת האיחוד שלהם באצטדיון הלונדוני הענק The O2 Arena, שנערכה לפני כחודש, נמכרו תוך עשרים דקות, וספנדאו הופיעו שם עוד פעמיים לאור הביקוש. דוראן דוראן אפילו לא הגיעו קרוב לזה כשהתאחדו.

במקביל להופעות האיחוד, הוציאה הלהקה גם אלבום חדש, או כאילו חדש. בפועל רק שניים מ-13 השירים ב”Once More” הם חדשים: הראשון והאחרון. באמצע יש 11 שירים ישנים שעברו מודרניזציה. כל להיטיהם הגדולים מהאייטיז קיבלו עיבודים חדשים, לפי צו השעה, והוקלטו מחדש. היות שמה שהולך היום זה בלדות קולדפליי משמימות, העניקו ספנדאו בלט את תפקיד ההפקה לדנטון סאפל, אחד ממפיקי “X&Y”, וזה רקח להם גרסאות מרוככות, כמעט אקוסטיות, לשירים הישנים.

הבעיה היא שמה שייחד את ספנדאו בלט זו דווקא הפקת האייטיז המעולה שלהם. בלעדיה הם באמת לא מעניינים. הסינגל הראשון, “To Cut A Long Story Short”, שיצא במקור ב-1980, הוא קלסיקת סינתפופ מינימליסטית נהדרת אלא שבגרסתו החדשה הוא הפך לבלדה אפית, גדולה מהחיים, ומביכה. “Gold” (זה מהפרסומת לטמפונים) קיבל עיבוד עכשווי עם שפע של כלי מיתר. “Chant No. 1”, שבמקור היה קטע Pאנק-Fאנק מיוזע ומעושן באווירת דאון טאון סליזית, עבר מירוק חסר רחמים. והלהיט הכי גדול שלהם, בלדת הסינת-סול “True” (שסומפלה בלא מעט שירי היפ הופ), הפך לבלדה אקוסטית זוועתית עם סולו סקסופון זוועתי לא פחות.

קהל היעד של הדיסק החדש, יש להניח, הוא עקרות בית בריטיות שהעריצו את ספנדאו בלט בצעירותן ויכולות עכשיו להתחבר מחדש לאהובי נעוריהן בגרסת האדולט-קונטמפוררי שמתאימה לטמפרמנט הנוכחי שלהן. לצורך העניין, שני השירים החדשים – “Once More” (בו מעודד אותן טוני האדלי בקלישאות כמו "אני יודע שנצליח אם ננסה / נושיט את ידינו לכוכבים וניגע בשמיים") ו“Love is All” – הן בלדות גארי בארלו או רונאן קיטינג קלאסיות.

מי שלא גדל באייטיז אלא בניינטיז יכול להתחבר לדיסק החדש של ספנדאו בלט אם הוא היה מעריץ של טייק דט. גם קהל צעיר יותר יכול להיכנס לעניין, אם הוא מחבב את "כוכב נולד" הבריטי. למי שחש נוסטלגיה לאייטיז, לעומת זאת, מומלץ שיוותר על הדיסק החדש של ספנדאו בלט וימשיך לקרוא.

אם אתם מתגעגעים לשנות השמונים, הגעתם למקום הנכון. אוסף חדש של Frankie Goes to Hollywood יספק לכם את הסחורה. פראנקי הולך להוליווד, בראשותו של הולי ג'ונסון, היו להקת הפופ הכי הומואית והכי שערורייתית של האייטיז (אפילו יותר מסופט סל).

חברי הלהקה יצאו מסצינת הפאנק של ליברפול, בה ניגנו בהרכבים שונים, ולבסוף כבשו את העולם דווקא עם הרכב דאנס-פופ בעל לוק פטיש הפגנתי, טקסטים בוטים על סקס ומלחמה, ורמיקסים שנועדו להרקיד את מועדוני הגייז עד אור הבוקר.

שלושת הסינגלים הראשונים של פראנקי היו יצירות מופת. זה התחיל עם ”Relax” שיצא ב-83' והפך ללהיט ענק למרות שהבי.בי.סי החליטו שהוא מגונה וצנזרו גם את השיר וגם את הקליפ (שמתרחש בערב S&M במועדון גייז). יתכן שבאמת ישנם אנשים שהטקסט של "Relax" יכול לגרום להם התקף לב אבל גם זה תלוי באופן שבו הם בוחרים לפרש את המילה "come".

אחריו יצאו "Two Tribes" – מהלהיטים הגדולים של תקופת המלחמה הקרה – והבלדה המרגשת "The Power of Love" (אחד משלושת השירים בעלי אותו השם שהגיעו למצעד השנתי של רשת ג' ב-85'!).

שלושת השירים הללו ועוד הרבה אחרים מ"Welcome to the Pleasuredome", אלבום הבכורה המעולה של פראנקי (אותו הפיק טרבור הורן), ומ"ליברפול", האלבום השני המאכזב שלהם, נמצאים כאן. האוסף כולל גם כמה רמיקסים חדשים (בינהם רמיקס של Chicane ל"Relax") ואופציה לסיסמה חדשה לטי-שרט הקלאסי של פראנקי.