איני מצליח להתחבר לסרטים ישראלים שיש בהן דמויות ערביות בשל ההשוואה האישית שאני עושה במהלך הצפייה בין דמותו של הערבי לשחקן היהודי. למרות השבחים אותם קיבל "עג'מי", ועל אף שהוא מסמל לכאורה שיתוף פעולה חסר תקדים בין יהודים לערבים, במהלך הצפייה בו חשתי תחושות קשות.
עג'מי הוא סרט שעשוי טוב מבחינת הבימוי, התסריט, העריכה והצילום. עם זאת, מצוקתה של השכונה שסיפורה מגולל בסרט, ששמה בערבית הוא "אלעג'מי", גדולה מכדי להפוך לסיפור קולנועי בנוסח טרנטינו שמשולב עם דרמה בסגנון מצרי עכשווי.
מניפולציה גאונית
אני מודע לבעיות הקשות ביפו, שנותנות השראה לסרט והופכות לאלמנטים קולנועיים מעניינים: הסמים, הפשע וסיפורי אהבה אסורים כמו זה בין הבחור המוסלמי והבחורה הנוצרית. עם זאת, במאי הסרט היפואי והערבי, סכנדר קובטי, נכשל בתרגום אלמנט קולנועי נוסף ומשמעותי, בהשוואה לשותפו לבימוי, ירון שני - הקונפליקט הישראלי-ערבי.
המניפולציה הקולנועית ב"עג'מי" גאונית, כיוון שהסימבוליות בדמויות הזוטרות הן שמטמיעות בראשו של הצופה את האלמנטים הנדושים והסטריאוטיפיים שהוא רוצה לראות בדמותו של הערבי - במיוחד לאור העובדה שהסרט ברובו דובר ערבית. ההטמעה נעשית בסצנות כמו זו שבה קבוצת ערבים הורגת יהודי כי התנגד לגידול כבש בשכונה. האם לא היה ניתן למצוא סיבה מוצדקת והגיונית יותר למקרה רצח מזעזע שכזה, שהוא הזוי ביותר ואין לו שום אחיזה במציאות?
בעיה נוספת בהתנהגות דמויות המשנה היא אופן הצגת ההורים הערבים. הם מאופיינים בשטחיות ובפסיביות, למרות הטרגדיות של ילדיהם. בהשוואה אליהם, ההורים היהודים שבנם הסתבך מוצגים כאבא ואמא שלא רק דואגים לבנם אלא גם פועלים באופן אקטיבי, כפי שעושה כל הורה בלי קשר למוצאו. בנוסף, דמותו של הפועל הפלסטיני שבוגד בחבריו הקרובים ביותר בכדי לשרוד מציגה תמונה עגומה של הבעיה הפלסטינית. מהדמות השלילית הזאת ניתן להבין בטעות שהבעיה הפלסטינית היא כלכלית ואינה קיומית.
איפה צווי ההריסה?
התמונה שמצטיירת לאחר הצפייה בסרט עגומה ביותר ומשקפת את פניה המזויפות של תעשיית הסרטים הישראלית. הצופה הערבי מודע למצוקותיה האמיתיות של יפו, כך שהמניפולציה של שני וקובטי תעבוד ברוב המקרים על אדם שאינו רוצה לראות את התמונה בכללותה או על צופה אמריקאי או אירופאי תמים שמתעניין במה שקורה באזורנו אך לא מודע לרקע מאחורי הדברים.
הסרט מתעלם לחלוטין מהסיבות למצב הקשה שאליו הגיעו תושבי השכונה. הנה כמה דוגמאות מהמציאות: אינספור צווי הריסה ופינוי בתים נגד תושבים ערבים ביפו וברוב המקרים בעגמ'י; הקמת בנייני מגורים מסוגרים ומבוצרים ליהודים בלב השכונות היפואיות; מכירת אדמות עג'מי לכרישי נדל"ן ליישום פרויקט תל אביב הלבנה; אי ההכרה מצד המשרדים הממשלתיים ועיריית תל אביב-יפו ברוב המוסדות והעמותות הערביות ביפו; אי יכולתם של תושבי המקום לרכוש דירות לילדיהם בשל מחירי הדירות המופקעים והגירתם לרמלה וללוד; תוכנית בניית מלון ליד המסגד בכיכר השעון, שעלולה לפגוע במבנה הישן ובהתנהלותו כמקום שמיועד לתפילה; ותלונותיהם של תושבי אנדרומדה כנגד הממונים על הכנסייה האורתודוכסית שפעמוני הכנסייה מפריעים למנוחתם.
נכון, "עג'מי" הוא בסך הכול סרט שלא באחריותו לפתור את המצוקות. אך האם אין מקום לאזכור קטן לחלק ממצוקותיה של השכונה שהסרט מגולל את סיפורה? בעיני כערבי השאלה הזאת מרכזית ומהותית, במיוחד כאשר מצוקותיה של אותה אוכלוסיה הופכות אותה לבעייתית ואלימה כל כך לפחות כפי שהיא מצטיירת ב"עג'מי".
* ג'אלב כיואן הוא עורך העיתון "אלמדינה"