כשקיבלתי את ההזמנה לפרזנטציה החגיגית של ההצגה "פיטר פן", שתעלה בחנוכה בתיאטרון חיפה ובתיאטרון נוגה שבתל אביב, משהו משך אותי לשם. לא קורה הרבה שמשהו מושך אותי לקום ב-8:30 בבוקר ולצאת במונית מעופשת אל כיוון מרכז סוזן דלל. למעשה, זה לא קורה אף פעם.
לנהג המונית שלי קראו שלום. שלום סיפר לי על חייו, על אשתו, על הילדים הקטנים שלו (אהרון בן 27, חזי בן 30) ואז שאל אותי פתאום: "בת כמה את בכלל?!". הודיתי בגילי הצעיר. שלום הביט בי במבט מזועזע, חייך לפתע ופרץ בצחוק גדול ועשיר ליחה. "הלוואי עלי להיות בגילך", אמר שלום ופניו עטו מבט מהורהר. "מה לא הייתי עושה כדי לחזור להיות הנער החתיך שהייתי פעם. איזה כיף היה לי, יא אללה. עכשיו כשאני עושה שטויות, כולם מסתכלים עלי במבט מוזר וחושבים שאני פתטי".
"כן, כולם מפחדים להתבגר. אני רק מחכה לזה", אמרתי לו במבט מנחם. התפללתי בשקט לאלוהים של תסביך הפיטר פן, שלא ידפוק את האוטו בעץ מרוב כמיהה בלתי מרוסנת לחזור לגיל ההתבגרות. "נו, מה החוכמה!", פרץ שלום בצחוק גדול. "את בת 13 בערך", אמר ונסע אל עבר האופק.
דורון עמית בן ה-27, שלקח על כתפיו את דמות הילד שלא רוצה להתבגר, סיפר איך הוא מתחבר לפיטר פן. "שאלו אותי לפני כמה שנים מה טעם החיים", ענה. "אולי התבגרתי טיפה מאז, אבל כנראה שלא ממש, כי עניתי: 'לעשות כיף'. וזה אומר הכל, אני מניח". תמר שם אור (וונדי), בת ה-21, קרובה יותר לחוויות הילדות. "בשביל להתחבר לצד ההרפתקני שבך צריך להתחבר לילדה בת ה-10 שבך", היא אומרת. "זה חלום שמתגשם, לשחק על במה".
צביה הוברמן, במאית ההצגה, ספרה על הפעם הראשונה בה צפתה בפיטר פן, בכיכובה של גילה אלמגור. "גילה אלמגור הגיעה לקצה הבמה ואמרה לקהל: 'טינקרבל הולכת למות, ואתם יכולים להציל אותה בעזרת מחיאות כפיים', וכל הקהל צרח כדי להציל את הפיה. ברגע זה הבנתי שהתיאטרון הוא עניין של חיים ומוות, ובשבילי זו סגירת מעגל".
בפרזנטציה הוצגו שני שירים מתוך המחזמר, אחד בביצוע דורון עמית (פיטר פן) ותמר שם אור (וונדי), והשני היה שירם של פיטר פן והילדים האבודים (דני לשמן, איתן צלניק וניר זליכובסקי) השיר דגל בשורה הקליטה: "הכי כיף להיות ילד אבוד". המוטו שלהם הוא לסרב למקלחת, לירוק בכפות הידיים ולקפוץ באוויר כל הזמן. זה באמת נראה כיף. אני תוהה איך מצטרפים. נראה לי שגם שלום הנהג לא היה מתנגד.
