השחקניות שעשו לנו את העשור הראשון של המילניום

ההופעה המדהימה וחסרת הפחד של פייג' ב"Hard Candy (2005), בתור ילדה בת 14 שמשחקת "כיפה אדומה" עם אנס שפגשה באינטרנט, והופכת, תוך כדי, מכיפה אדומה לזאב, היא ללא ספק אחת ההופעות הנשיות המצוינות של העשור. ב-2007 כיכבה ב"ג'ונו", בתור תיכוניסטית מתחכמת שנכנסת להריון, והפכה לדבר הגדול הבא. גם שם היא הייתה בסדר.

בעשור האחרון בלאנשט הייתה פחות או יותר בכל מקום. "שר הטבעות","עמוק במים", "בבל", "אני לא שם", "הגרמני הטוב", "אליזבת' תור הזהב", "אינדיאנה ג'ונס וממלכת המה זה משנה בכלל", "הטייס", "קפה וסיגריות", "בנג'מין באטן", ועוד ועוד. היא עבדה עם כל הבמאים הכי מעניינים, וניסתה את כוחה בכל הסגנונות ובכל הז'אנרים האפשריים. לקינוח, גילמה את בוב דילן. אין שחקנית נוספת בסביבה שיכולה להתגאות בגלריית דמויות כה מרשימה, מופרעת ואמיצה. המסקנה? קייט בלאנשט היא ליגה בפני עצמה.

עוד מישהי שביססה את מעמדה כליגה בפני עצמה במהלך העשור הזה היא טילדה סווינטון המדהימה (שאותה מומלץ לראות כאחות התאומה הפחות מסחרית, והיותר נועזת של קייט בלאנשט). במגוון הסרטים שעשתה - ביניהם "הזר", "נרניה" , "פרחים שבורים", "קונסטנטין", "מייקל קלייטון", "לקרוא ולשרוף" ו"בנג'מין באטן" – השחקנית החרוצה, החכמה והסקסית הזאת הוכיחה שלא משנה מה גודל התפקיד, היא כבר תהפוך אותו לשלה. גם אותי היא יכולה להפוך, אם היא רוצה.

בחירה משעממת, אבל מה לעשות? השחקנית הבלתי נלאית הזאת עקבית במצוינות שלה, ואם בכך אין די, היא מתעקשת להמשיך ולהתנהג כאילו שיש לה מה להוכיח. התוצאה, עשור מגוון במיוחד שהניב שלוש מועמדויות לאוסקר, ושלושה תפקידים שישולבו במונטאז' ה"רגעים הגדולים" שלה: הסופרת הסנובית סוזן אורלין ב"אדפטיישן", עורכת האופנה הקשוחה מירנדה פריסטלי ב"השטן לובש פראדה" והנזירה הנודניקית ב"ספק" (יש מי שיציעו להוסיף גם את תפקידיה ב"מאמא מיה" ו"ג'ולי וג'וליה", אך בואו לא ניסחף). את 2009 תסיים במיטה, עם אלק בולדווין, ב"It's Complicated" - סרטה החדש של ננסי מאיירס ("באהבה אין חוקים"). כדאי לשמור לה מקום גם בסיכום העשור הבא.

קייט ווינסלט גילמה הרבה נשים חזקות, מרשימות ולא סימפטיות בעשר השנים האחרונות, אבל אף אחת מהן לא הייתה אבודה, סקסית ואייקונית כמו קלמנטיין כתומת השיער – הצלע הנשית של "שמש נצחית" (שהפך, בזכותה, לאחד מסרטי האהבה הגדולים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע). אחרי חמש מועמדויות לאוסקר שהסתיימו בהפסדים מכובדים (בעשור הזה הייתה מועמדת עבור "אייריס וג'ון", "שמש נצחית" ו"ילדים קטנים"), ווינסלט החליטה לבסוף לשמוע בעצתו של ריקי ג'רביס ולעשות סרט שואה. "נער קריאה", בו גילמה נאצית אנאלפבתית שהופכת נער רך בשנים לעבד הסקס והספרים שלה, אכן הביא לה את הפסלון הנחשק.

קל לצחוק עליה ומפתה להספיד אותה, אבל מבט בסרטים בהם בחרה קידמן לככב בחציו הראשון של העשור האחרון ("מולין רוז'", "השעות", שזיכה אותה באוסקר ראשון, "דוגוויל" ו"לידה") מלמד שכשהיא באלמנט שלה, ושכשיש במאי בעל שיעור קומה לצידה, כמעט בלתי אפשרי להתחרות איתה. החצי השני של העשור היה מוצלח הרבה פחות, ושורה של פלופים גדולי תקציב (ביניהם "הפלישה" ו"אוסטרליה") כירסמו במעמדה. אבל יש מצב שהתפקיד שלה ב"Nine", שצפוי לזכות במלא אוסקרים השנה, ישיב אותה למסלול הנצחונות.

"ארין ברוקוביץ'" (2000), הביא לה אוסקר וקיבע סופית את מעמדה כסוויטהארט הרשמית של אמריקה. אלא שמאז אותה נקודת שיא, המניות של רוברטס ידעו בעיקר נפילות. קשה להגיד שהיא התאמצה יותר מדי כדי לבלום אותן. ג'וליה עשתה כמה תפקידים לא רעים בעשור האחרון (בסרטים כמו "קרוב יותר" (2004), "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" (2007) ו"משחק כפול" (2009), אבל אף אחד מהסרטים שבהם נטלה חלק לא דגדג את ההכנסות של להיטיה מהניינטיז. והיא גם לא הייתה יוצאת מן הכלל מצוינת באף אחד מהם. בסדר, אז היא עדיין כאן, והיא עדיין ג'וליה פאקינג רוברטס. אבל האם היא עדיין אחת מהכוכבות הגדולות בעולם? נדמה שלא.

התפקיד הוירטואוזי והסקסי שעשתה ב"מלהולנד דרייב" (2001) הכניס אותה לחיינו בסערה, ומשם הדרך כבר הייתה קצרה לכיבוש היעד. את "הצלצול" (2002) עשתה בשביל המצלצלים, את "21 גרם" (2003) עשתה בשביל הפרסים, את "קינג קונג" (2005) עשתה בשביל הכיף. בנוסף, ווטס היא גם הסיבה העיקרית לכך שניקול קידמן התחילה להסתכל מעבר לכתף. שמונה שנים בלבד מאז שהגיעה לביג טיים, ואיכשהו נדמה שהיא הייתה איתנו תמיד. ושיאה עוד לפניה.

התחילה את העשור עם "יומני הנסיכה" (2001), של דיסני, וסיימה אותו כנרקומנית בגמילה שחווה התמוטטות עצבים בחתונה של אחותה ב"רייצ'ל מתחתנת" (2008). וואחד ריינג', לא? בין לבין תרמה מכשרונה ל"הר ברוקבק" (2005) ו"השטן לובשת פראדה" (2006), וביססה את עצמה, בצדק גמור, כאחת מהשחקניות הצעירות המבטיחות ביותר והמעניינות ביותר בסביבה.

לטעמי, תצוגת המשחק הטובה ביותר שפורטמן הפופולרית סיפקה בעשור הזה הייתה ב"Hotel Chevalier" – הסרט הקצר של ווס אנדרסון שמשמש כפרולוג ל"רכבת לדארג'ילינג" (2007). הרחק מאחור, במקום השני: הסטריפטיז הרגשי שלה ב"קרוב יותר" (2004). יש לא מעט אנשים שסבורים שהיא אחת מהשחקניות המוכשרות והמקסימות בעולם. אני מתקשה להבין את האנשים האלה.

ליטל מיס פרפקט עשתה את הכל נכון בעשור הזה. היא איזנה בין סרטי אקשן לחבר'ה ("טומב ריידר", "מר וגברת סמית" ו"מבוקש") לבין תפקידים מאתגרים בפרויקטים אמנותיים ורציניים יותר ("ההחלפה", "לב אמיץ"). בשעות הפנאי אפילו מצאה זמן להקים משפחה, לאמץ כמה ילדים, להציל את אפריקה ולגלח את הרגליים. ועדיין, אם היא לא הייתה נראית ככה, כלל לא בטוח שמישהו בהוליווד היה מעביר אותה אודישן.