סביר להניח שזה רק מקרי ש"בדרך הביתה", סדרת התעודה החדשה של תומר הימן, עולה בדיוק בשבוע שבו "האח הגדול" החל את עונתו השנייה, אך קשה שלא להשוות בין שתי התוכניות. אחת מהן אומנם מתהדרת בהשתייכותה לז'אנר הדוקומנטרי המוערך ואילו השנייה זוכה לכינוי הגנאי "ריאליטי", אך בסופו של דבר שתיהן מתבססות על אותו אלמנט בסיסי: ההנאה שטמונה בפלישה החודרנית לחייהם הפרטיים של אנשים.
המצלמה של הימן, שתיעדה באובססיביות אותו ואת משפחתו במשך למעלה מ-15 שנה, מאפשרת לנו להישאר בחוץ אך להציץ מבפנים על הווילה של המשפחה (שהפעם היא בית פשוט וצנוע בכפר ידידיה), להביט בסקרנות על חבורה זרה של אנשים ולחטט בפצעיהם האישיים. לא מדובר, אמנם, בתנאי המעבדה של הפקת הענק של ערוץ 2, כי אם בחיים האמיתיים של משפחה ישראלית ממוצעת, אבל "בדרך הביתה", בדיוק כמו "האח", מאפשרת לנו לפשפש בחיים של אחרים, להתחזק מצרותיהם, לשפוט אותם על מעשיהם ולהתענג מכל רגע.
הרי שתי התכניות מתבססות על ריאליזם, שתיהן מתגאות בפשטות שטמונה בתיעוד של רגעי היום-יום הבנאליים, שתיהן אינטנסיביות וממכרות. ועל אף שנהוג לומר כי המשתתפים ב"אח הגדול" הם קורבנות תרבותיים שמשתוקקים לתשומת לב ציבורית, נדמה שאפשר לומר בדיוק את אותם דברים על הימן, שלא מהסס לחשוף את עצמו ואת משפחתו עבור המשך הקריירה המוצלחת שלו.
בעקבות הרזומה המרשים של הימן עד עתה בתחום הדוקומנטרי ("תומר והשרוטים", "בובות של נייר"), גם הסדרה הנוכחית זכתה להייפ תקשורתי וקיבלה לא מעט מחמאות מהמבקרים עוד בטרם עלתה. אך נדמה שעבור רבים "בדרך הביתה" עתידה לשמש כאופציה המתנשאת למופע האימים של האח הגדול, רק שהיא תספק בדיוק את אותם הצרכים.
אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שגם ב"בדרך הביתה" המשתתפים מודעים היטב לנוכחותה של המצלמה ונמנעים מלהתנהג בטבעיות מכוח נוכחותה של המצלמה. אין מה לעשות, משהו קורה לבני אדם כשהם יודעים שמעשיהם מתועדים, והתנהגותם הופכת לפחות טבעית, וליותר זהירה ומודעת. למעשה, בניגוד למצלמות הפאסיביות בבית האח הגדול, המצלמה של הימן פולשנית ואלימה, מכוונת היישר לפרצופם של המשתתפים, ולא פעם המצולמים סולדים ממנה ואף דורשים להסיטה.
אך פה גם טמון קסמה של "בדרך הביתה". הימן לא מרפה מהמצולמים, כשהוא חוקר אותם ומתשאל אותם, ומנצל את הקרבה ואת הריגוש שיוצרת המצלמה כדי לסחוט מהם התוודויות. מצד אחד נראה שהוא משתמש במצלמה כדי להסתתר מאחוריה, ככלי להתמודדות עם החיים, אך בסופו של דבר הוא מנצל אותה על מנת לחשוף ולהיחשף. לשמחתו, הוא אף מגובה בשעות ארוכות של חומרי גלם שצולמו על ידי אביו, כך שהיצירה מקבלת עומק והיסטוריה, הדמויות מתפתחות, הצופה לומד להכיר אותן ולהתחבר אליהן, והתוצאה הסופית היא אישית ומרגשת. אגב, יש הטוענים בדיוק אותם דברים על "האח הגדול".
אך למרות הקווים המקבילים בין התוכניות, אין ספק שההשוואה ביניהן תעשה עוול ליצירה המורכבת של האחים הימן. בניגוד לסנסציוניות של ארז טל ואסי עזר, "בדרך הביתה" היא פרויקט ארוך ומושקע, שמספר בעדינות את עלילותיה המורכבות של משפחה בישראל. הדמויות אינטליגנטיות, חלקן אף מעניינות, המשתתפים מדברים בעברית תקנית, ואין צורך בכתוביות כדי להבין את מלמוליהם. מנגד, לפעמים נדמה שהכל שאלה של פלטפורמה. אולי אם "האח הגדול" היה משודר ב"יס דוקו" עם יומרות דוקומנטריות ופסקול של רונה קינן, גם הוא היה מוגדר כסוגה עילית. במקביל, קל גם לדמיין את עם ישראל מתמכר למעלליה של משפחת הימן וצופה בהם בלופ בערוץ 20.
