בתיה איזנוסר-ג'אנקור עצרה את עצמה כמעט כל חייה מלרדת לעומקן של הסיבות שבגללן היא מציירת את מה שהיא מציירת. אבל אחרי שנת שבתון בברלין היא סוף סוף הצליחה להבין: ציוריה נובעים מזיכרון עתיק יומין ותורשתי של משפחתה שעד לשואה חיה באירופה.
איזנוסר-ג'אנקור, קנדית במקור, הגיעה בתחילת שנות ה-70 לביקור בישראל ופשוט נשארה. היא החלה בקריירה אקדמית, וברבות הימים אף מונתה לראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. אבל אחרי שנים בתפקידים פדגוגיים, היא החליטה שהיא יותר ציירת מכל דבר אחר וחזרה למקורותיה ביותר ממובן אחד .
בשבוע שעבר נפתחה בבית האמנים על שם יוסף זריצקי בתל אביב תערוכה מציוריה, "הכלבים נובחים בלילה" שמה, ובה מציגה איזנוסר-ג'אנקור סדרת ציורים שהם תוצר של פריצת הדרך האסתטית והפסיכולוגית שאליה הגיעה.
"השנים באקדמיה", היא מספרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה, "עם כל הטוב שבהן, עיכבו את האמנות שלי. רק בעשור האחרון התחלתי לחזור לשורשים שלי. בייחוד אחרי מות אמי והנסיעה לברלין. כעת אני מציירת ציור אחד ביום, ולאט לאט שוברת את כל הגבולות שגידרו אותי במשך שנים".
כדי להבין את התערוכה הנוכחית צריך קצת רקע. איזנוסר-ג'אנקור נולדה למשפחה של ניצולי שואה מפולין. הוריה הגיעו לארץ לביקור ב-1939 על מנת להבין אם הם רוצים לעלות אליה, אבל שבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה. רוב משפחותיהם נספו במלחמה. הוריה של איזנוסר-ג'אנקור היגרו לקנדה ופשוט לא הסכימו לדבר על זה מאז. "כל ההיסטוריה של המשפחה שלי נמחקה ונותרו רק תמונות. אמא שלי לא סיפרה, לא העלתה את זה, ואפילו החביאה את רוב התמונות שנשארו. היא גם אסרה עלינו לדבר על זה. היא לא רצתה שנלכלך את הפה שלנו עם הנושא".
"כשאמא שלי נפטרה ב-1998", ממשיכה איזנוסר-ג'אנקור , "התחלתי לעבור על הרכוש שלה ומצאתי קופסא של תמונות שהיא החביאה. היו ערימות של תמונות והתחלתי להיות אובססיבית לנושא. חיפשתי עוד, חיפשתי סיפורים של רוחות הרפאים שמעולם לא הכרתי. לאט לאט ובזהירות התחלתי לצייר איתם. קצת נוף, קצת את אמא שלי."
הנושא לא הרפה ממנה וכשהזדמן לה לנסוע לסדנת חילופי אמנים בדיסלדורף, היא בלעה את הצפרדע הגרמנית ונסעה. "אף פעם לא רציתי לנסוע לגרמניה. כשהגעתי לשם, היערות השפיעו עלי כאין שיעור. פחדתי מהם פחד מוות. הייתי בטוחה שמאחורי כל עץ מתחבא נאצי וזה כאילו בא משום מקום. מעולם לא חשבתי על עצמי כמישהי שחוותה טראומה, פשוט לא דיברנו על זה בבית."
כדי לנסות לפענח את תחושותיה היא התחילה לצלם, ועם הצילומים היא ציירה. "אחרי הנסיעה לגרמניה משהו נשבר בי וקיבלתי את הרשות מעצמי לגעת בנושא שכל השנים התת מודע שלי אותת אליו, רק שהפעם יכולתי לטפל בזה ביודעין. כל השנים עבדתי ולא ידעתי למה אני מציירת את מה שאני מציירת. זה פשוט נראה לי יפה. כשחזרתי נשפכו ממני ציורים בשיטה ובאסתטיקה שמעולם לא השתמשתי בהן לפני כן."
"למדתי לצייר מושלם", היא מספרת על ציוריה המוקדמים, "לא פוטו-ריאליזם, אבל נקי ומסודר ונאמן למקור. הפעם לא רציתי שיהיה נקי מדי. פתאום חיפשתי את הטעויות, את האי דיוקים. רציתי שזה ייראה כמו חלום או זיכרון."
ואת הדרך להגיע לאי דיוקים הללו היא מצאה בחומרים ממיסים. "שיטת הציור שלי היא כזו: אני מציירת את מתאר התמונה עם פחם. אחרי זה אני מוסיפה את השחורים, הלבנים והאפורים, מנקה, ואז אני מתחילה להמיס. אני שופכת על זה טרפנטין בכמויות, דאודורנט, ספריי לשיער, מים כל אחד ממיס סוג אחר של צבע באופן אחר. העיקר שזה נמס. אני תמיד מלאה ברצון לשבור את הדיוק שאני כל כך רגילה אליו. אני יכולה לצייר מושלם, ואני מנסה בכוח להחזיר את הטעויות ואת האי דיוקים לציורים. אני מחפשת את הסדקים בשליטה שאני כל כך טובה בה. אבל לא משנה כמה שכבות אני שופכת, כמה אני שוברת את הגבולות של עצמי, בסופו של דבר הציור תמיד יוצא שלם".