פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הליצן נהיה למלך

      בארץ נהדרת הפכו את דייויד ברוזה לליצן. דייויד ברוזה הפך את הפארודיה עליו לפרסומת. אודי שרבני הפך את הסמטוחה הזאת למאמר זועם

      אני לא אוהב שמשקרים לי. אתם יודעים מה? יותר נכון, אני לא אוהב שמנסים למרוח אותי.

      לא מזמן הלכתי בשדרות רוטשילד בליל חמישי ואדם דתי הזמין אותי לבוא "לעשות לחיים" בשולחן שפתח עם חבריו - כנראה כדרך קבע - בשדרה. ובכן, סירבתי. הלכתי, מיהרתי. הייתי עם חברים ובמקרה היתה לי גם בירה ביד, דבר שגרם לו להגיד לי "בוא אחי, לחיים קטן? בוא תדלק איתנו, לא חבל? אה, אתה כבר מתודלק", זאת אומרת, הוא ניסה כביכול לשלב את עצמו לשפה שאני (לדעתו) מדבר בה. אחרי הכל חילוני, בירה ביד, יום חמישי וכו'. עכשיו, אני, אין לי דבר נגד דתיים, יש לי משהו נגד אנשים שחושבים שהם יודעים "איך לדבר איתי". אמרתי "לא תודה", אבל הוא המשיך עם הטיית הפועל ד.ל.ק שלו וזה כבר גרם לי לעצור ולהגיד לו: "שמע בנאדם; אני לא מתודלק, אני לא מדליק, אני פשוט סתם שותה בירה. סתם".

      ריפרור מעפן

      ובכן, למה אני נותן את כל הפתיחה הזאת? כי אתמול פתחתי טלוויזיה וראיתי את הפרסומת של ביטוח ישיר (שלמור אבנון עמיחי Y&R) שבה רואים את דיוויד ברוזה מגיע למכוניתו באמצע המדבר ורואה שפירקו לו אותה. ומה הוא עושה, אותו דיוויד ברוזה? מתחיל לנגן את "יהיה טוב" שלו. חולפות השעות והוא ממשיך לנגן את השיר, מגדל זיפים וממשיך לנגן, עולה הערב וממשיך לנגן, עולה הלילה וממשיך לנגן. ואז הבנתי, יש פה העתקה של שפה. יש פה העתקה של אותו משרד פרסום ממערכון של "ארץ נהדרת". זוכרים? דיוויד ברוזה (אסי כהן) בא להרים את מורל יושבי המקלט, אבל לא מפסיק לנגן. ולנגן. ולנגן.

      ידוע שבעולם הפרסום יש העתקות, אבל מה שמשרד הפרסום ניסה לעשות פה זה מעין "הבה נתחכמה להעתקה שלנו עם סידור מצפוני", כי הם נשענו במעין פרפרזה על אותו מערכון. זאת אומרת, מעין בקיע פוסטמודרני שאתה יכול תמיד להישען עליו. יגידו לך העתקת? תמיד תוכל להגיד אני מרפרר (איזו מילה מעפנה, גילמנית-תל אביבית, זאת - "מרפרר"). מישהו פה מנסה למרוח אותנו. מישהו מנסה להגיד לנו בוא תדלק איתנו, אחי. מישהו פה חושב שאנחנו לא שמים לב.

      נכון, אם טל פרידמן לקח את לובה ועשה איתו פרסומת (בזמן שהסדרה הייתה בחופשה) ואסי כהן בפרסומת לבינלאומי נשען על דמות שלו מארץ נהדרת, אז זה לכאורה בסדר שמשרד פרסום או דיוויד ברוזה יעשו כמותם, אבל רק לכאורה כי המצב כאן לא דומה, אלא הפוך. ברוזה עושה כסף ממערכון שעשו עליו, מהסיטואציה שהוא לא מפסיק לנגן באותה מערכון. זאת לא אירוניה עצמית, אלא שימוש, מינוף, הישענות לא ראויה, או איך שתקראו לזה. אם משרד הפרסום היה עושה, נניח, פרסומת שנשענת על תיפוף הגיטרה שלו או הרווח בשיניים זה היה עובר. אם ניקח זמר אחר, נניח אביב גפן, שיעשה פרסומת לנרות נשמה זה גם יהיה בסדר כי האירוניה העצמית תהיה בהקשר של האמנות שלו ודרך חייו. ואני אהיה הראשון אגב, שייצא כנגד אלה, המאנפפים, שמבקרים מפורסמים ש"מכרו את עצמם" לפרסומת או תאגיד. אבל פה זה לא המצב.

      התת של התת ז'אנר

      תראו, ההבדל הוא מאוד דק. אם נחזור ליוצרי "ארץ נהדרת" ו"מסודרים" (אותה משפחה), שם לפחות עשו את זה בצורה אלגנטית. אסי כהן, אותו אסי כהן, היה מתחיל עם בחורות בעונה הראשונה של "מסודרים" במשפט "את יודעת שיש לך משהו עצוב בעיניים?", והן היו נופלות לרגליו. עכשיו, מי שיש לו אוזן חדה וזיכרון טוב יכול לדעת שהיתה שם פרפרזה על יהודה ברקן בסדרת סרטי "אבא גנוב". שם הוא היה אומר לבחורות "את יודעת מה את מזכירה לי? את מזכירה לי את הכנרת. יפה, רגועה, אבל מתחת זרמים סוערים", אבל ההישענות של "מסודרים" על כך היא לא על השפה, אלא על הסיטואציה. וסיטואציות, כמו שאנחנו יודעים, חוזרות על עצמן. ובכן, פרפרזה נקייה בהחלט.

      דיוויד ברוזה, הג'יפ שלו, השיר שלו והמערכון של ארץ נהדרת מחזיר אותנו לשיח הרגיל שבו הטלוויזיה גדולה מהחיים, שהיא קובעת מה סדר היום. אם עד עכשיו מי שזכה לחיקוי בארץ נהדרת היה קיים (או, על דרך השלילה, מי שלא הופיע לא היה קיים), אז מה שקרה עכשיו עם הפרסומת הזאת זה שהמדיום קיבל נפח יותר חזק, השלב נמתח עוד יותר. ישנה פרסומת שבנויה לא על החיים עצמם אלא על מערכון בתוכנית בידור. לא על סיטואציה אלא על שפה של סיטואציה שהופיעה שמערכון. התת של התת ז'אנר מרים את ראשו.

      החיים כמוניטור עם תודות

      דוגמה נוספת לכך (לא לגניבה, אלא לכוחו של המדיום) מגיעה דווקא מעולם הספורט. לא מזמן היה משחק בין בית"ר ירושלים להפועל חיפה בו הובקע גול שלא היה צריך להיות מאושר. העבירה על החוק היתה כל כך קיקיונית, אי שם בסוף דפי החוקה - ערן לוי הרים קרן, הכדור פגע בקורה ולוי היה זה שנגע ראשון שוב בכדור והרים אותו לגול - שהכל עבר בשקט. עד שפרשן הטלוויזיה, ניצן שירזי, העיר על כך (או שידע את החוקה או שסימסו לו לאולפן). משם, ובעזרת השיפוט שגם כך היה גרוע, כל תשומת הלב השלילית התמקדה בשופט המשחק, משה בוחבוט, שנקרע לגזרים על ידי התקשורת בסיום. ובכן, מה קרה פה? היה משחק ששודר בטלוויזיה עם פרשן, שהסתכל דרך מוניטור, שאמר בטלוויזיה שהיתה טעות, שהגיעה לחדר ההלבשה של השופט במחצית, שגרמה לתת מודע של השופט להתחיל לשפוט הפוך כדי לחפות על הטעויות שלו. ממש חד גדיא.

      ובכן, החיים עצמם הפכו למוניטור קטן שמקריאים בו תודות של תסריט. לא פלא שהשבוע ראיתי באותו יום, בפוקס מוחלט, את ניצן שירזי, אסף הראל ואסי כהן.